איזה ערך יש לחיים היום? שגם אחרי שהוכפל מספר הנרצחים בטרור וגם אחרי כל החיילים שנפלו במלחמה הזאת, הרציחות והאלימות בנינו אינן מפסיקות.
איזה ערך יש לצו שלהם היום? שגם אחרי ה7.10 לא הצלחנו להישאר מאוחדים בשביל הנופלים והחטופים.
איזה פרצוף יש לנו להסתכל על כל הנופלים בכל המערכות ונפגעי פעולות האיבה עכשיו? הם בטוח מתביישים בנו נורא.
מי יכול להסתכל לנו, למשפחות השכול בעיניים עכשיו??? מי יכול להבטיח שוב שהכל יהיה בסדר??? מי יכול להרים את הראש ולהגיד שהמוות של דוד שלי לא לחינם??? וכן הייתי רוצה את זה דווקא עכשיו שעוד רגע אפקוד את קבר אחותי ואכאב את זה שאין כמה אני לכל הקברים של הקרובים בדם ובלב שאיבדתי במלחמות ובטרור. האם יש מישהו שבאמת אבל באמת מסגול להבטיח שלא יהיה מלחמות יותר??
מתי איבדנו את ערך החיים? מתי הפסקנו לכבד את כוח המילה "מוות" ואת הכוח שלה?? שהיום כל נער/ה מסתובבים עם כלי רצח להגנה ולא כי הוא חייל.
קברנו משפחות בשם הארץ הזאת! וכל מה שקבלנו בחזרה היה כלום אחד גדול! ערמת שקרים והבטחות ריקות!
ראיתי געגוע למתים מהיום שנולדתי וחוויתי אובדן ענק משל עצמי, למדתי מה זה לחיות את הגעגוע הזה למרות שהבטיחו שלא! ולמרות הכל גדלתי והתפתחתי וניסיתי ועדין מנסה בכל כוחי להצליח להביא קצת יותר אושר למשפחתי כי את החלל לעולם לא אוכל למלא ואגלה לכם שזה נעשה קשה יותר ויותר למצוא שמחות קטנות שהכל מסביב מחשיך כל כך, שרוע עורב בכל פינה והוא לא רק בגלל אוייבנו אלא בגלל אחינו ושכנינו, שבחדשות מדווחים כל ערב על הרוגים ולא רק בגלל המלחמה באויבנואלא גם בגלל מלחמות בנינו.
בזמן האחרון בעיקר מאז התחילה המלחמה אני מוצאת את עצמי מסתגרת יותר ויותר, מפחדת יותר ויותר, מרכינה את הראש ברחוב ומתרחקת מקול צעקות, נותנת לעקוף או להידחף לפני לא בכוונה כי אני רוצה, אבל בלי להתווכח או לריב בגלל הפחד מהתגובה שתגיע מהצד השני ומכך שהוא יכול לפגוע בי. אני בוחרת לנהוג כך לא רק בגלל הפחד אלא גם בגלל שכך צריך להתנהג! כי אני מעדיפה לזקוף לקו זכות ולהבין שכנראה יש לו משהו שהוא באמת דחוף שבגללו הוא נאלץ לנהוג כך.
אני מפחדת להסתובב היום ברחוב לא רק כי יש מלחמה וטילים ומחבלים אלא כי יש (אני לא בטוחה איך לקרוא להם) יצורים שמשעמם להם וחושבים שלהציק לי או לכלבה זה בסדר ואם אני חלילה אתלונן על רעש או על ההתנהגות של אותם יצורים והם ידעו אז אחטוף כפליים. אני מנסה להבין שאולי זה אי הבנה כי כנראה מעולם לא הסבירו להם איך להתנהג ומה נכון או לא אז הם לא מתכוונים.
תקראו לי תמימה או נאיבית אבל זה מה שנשאר לי, להאמין. להאמין שלמרות כל הרוע שראיתי וחוויתי בחיים ולמרות כל הכאב, הטוב עדין לא הפסיד. שעדין יש סיכוי שלא הכל אבוד כי אחרת למה בעצם אנחנו עוד פה?
