רגע מסשן

כל כך הרבה שנים עברו ואם זאת יום הזיכרון הזה מרגש כמו הראשון. 

הגעגוע לא קטן אלא רק גדל וגדל עם הזמן.

הזמן לא באמת מרפא אלא רק מלמד אותך לחיות עם הכאב.

החברים בסוף בונים חיים ובתים וכבר לא מגיעים.

העולם כולו ממשיך ורק אנחנו המשפחות נשארות עם השכול, לשמור אותו במשך השנה עד ליום הזיכרון הבא ואין החלפת משמרות אלא רק אבוקות חדשות שנוספות.

בשביל יותר מידי אנשים יום הזיכרון הזה הוא הפעם הראשונה בתור "שכול". איבדנו כל כך הרבה השנה הזאת וזה כאב שקשה להכיל ולהבין אותו. 

שרי שלי, אחותי היקרה אני יודעת שהיית שם לקבל אותם ולשמור עליהם מהסבל שעברו. אני יודעת שהמסיבה ממשיכה שם והיא הכי גדולה ויפה, כי רובם הם רק נערים ונערות (גם כחיילם) שעוד לא התחילו את החיים ורוצים רק לשמוח. אני יודעת שגם את אחותי רוקדת איתם. 

שרי הי"ד נרצחה בפיגוע ב4.8.02. היא הייתה אחותי הגדולה. היא הייתה בת 20 והיא הייתה חברה טובה שלי. היא אהבה לדאוג לכולם. היא אהבה לרקוד. היא אהבה לחיות והיא לא רצתה להילחם יותר אחרי שסיימה צבא אלא רק ללמוד ולחיות ומחבל לקח לה ולנו את החלום.