התור ילדה כל שנה ביום הזיכרון היינו נוסעים לקרית ענבים לתת כבוד לדוד שלי (אח של סבתא מצד אמא) שנהרג במלחמת התש"ח. בתור ילדה זה היה סוג של "יום כיף" נוסעים לירושלים נפגשים עם סבתא וסבא ודודה שלי והבן שלה, אומנם יש טקס שמשעמם קצת אבל אחרי זה נוסעים לעשות פיקניק בחורשה ליד עם בורקסים וביצים קשות, גם שעברנו רחוק תמיד נסענו כל יום הזיכרון עד הרצח שלי אחותי.
עם השנים עלו אליו פחות אנשים בהתחלה זה היה בן דודה שלי שנהרג בתאונת עבודה ואז אחותי בפיגוע מה שגרם שאנחנו כמשפחה לא באים יותר ביום הזיכרו עצמו, אחרי זה סבא נפטר וכעבר כמה שנים סבתא כבר לא יכלה ללכת ולאחר מכן דודה שלי נפטרה וכך יוצא שכבר כמה שנים דוד שלי לבד ביום הזיכרון.
מאז שאחותי נרצחה ניסיתי פעם לעלות לעשות את יום הזיכרון שם אצלו אז עוד סבתי ודודתי היו בחיים, הקושי בזה שלא הזכירו בכלל את נפגעי פעולת האיבה כיוון שזה בית עלמין צבאי בלבד הכאיבה לי, וגם זה שהורי נשארו ליד הקבר של אחותי ואני לא שם קרע את ליבי. כך שמאז אותו יום זיכרון לא הצלחתי לחזור על זה שוב.
מאז שהוא נשאר לבד ביום הזיכרון אנחנו כמשפחה (הורי אני ואחי) משתדלים למצוא רגע לעלות עליו סביב יום הזיכרון להדליק לו נר ולהגיד לו שלמרות שאנחנו לא לידו באותו יום שאנחנו לא שוכחים אותו.
מקווה למצוא רגע לעשות את זה בקרוב ומתנחמת בזה שלפחות אמי הייתה שם ביום הולדת שלו בתחילת החודש.
במותם הם ציוו לנו את החיים???