בשישי בבוקר קמת לתמונה ממך של האוטו מרוסק ומלל שמראה כמה אתה חושש מההשלכות.
באותו רגע אבדתי את היכולת לנשום נכון ואת הריכוז, כל היום ניסיתי להצליח לדבר איתך, לתקשר, להבין איך אתה, מה קרה ולמה, ובעיקר נסיתי להבין איך להיות בשבילך לידך ואיתך. בין שבבי המילים הבנתי כמה קשה לך וכמה כואב לך לא פיזית כמו נפשית, כמה העדר הרכב וההשלכות של כל מה שקרה משפיע כי שנינו יודעים מה הרכב באמת עבורך.
עוד ביום שישי ניסיתי לשכנע אותך לבוא אלי כל המשפחה הייתה וידעתי שזה יעזור לך, אך מצבך לא אפשר זאת ולא לחצתי יותר מידי כי אני יודעת את כל הקשים. אך לא ירדתי מזה ידעתי שרק פה איתי תוכל לרגע אחד להשתחרר ולפרוק וכל כך רציתי להעניק לך את את זה.
בשישי הפניקס נשארה לישון אצלי וכל כך טוב שהיא הייתה איתי כי עצם הנוכחות שלה וההתעסקות בלפנק אותה כמו שאני אוהבת לעשות עזרה לי לשמור על הנשימות מבלי לדאוג יותר מידי ולהיכנס לסרטים, היא נתנה לי בנוכחות לה שלווה וידיעה שיהיה בסדר, אבל הראש כל פעם חזר להודעות בנינו ולקריאת הכאב שלך אז המשכתי לשכנוע אותך לבוא למעורה שלך.
כל כך שמחתי שהסכמת שהפניקס ואני נדאג לך לדרך שתגיע, ואחרי כמה טלפונים יצאת לדרך.
רק שהגעת וסוף סוף חיבקתי אותך הבנתי כמה באמת לא נשמתי, כמה דאגתי לך ואתה נשארת לעמוד מולי מחייך ומשחק אותה גיבור. אבל אתה פה וזה מספיק לי, עצם היכולת לחבק אותך גם אם זה בעדינות שלא להכאיב לך הייתה שווה הכל.
את הרגל שלך לא שחררתי כל הערב, לא יכולתי להפסיק לחבק, לאהוב אותך ולגעת בך, כמו מנסה להבהיר לעצמי שאתה בסדר ואתה פה לא פחות מאשר לך.
בין מילים לנגיעות וחיבוקים, האהבה בין שלושתנו מלאה את הכל ובסופו של דבר הפניקס ואני (2 בראטיות שובבות) נגענו בנקודות הרגישות והצלחנו להראות לך כמה אנחנו כאן בשבילך ועבורך וכמה זה אפילו לא משתווה למה שאתה בשבילנו ועבורנו. והסברנו לך שהעזרה שלנו היא רק בדרך שונה משלך כי לכל אחד יש את הדבר שבו הוא צריך עזרה וזה חשוב כל כך לבקש אותה ועוד יותר לתת לאנשים לעניק לך אותה.
דוב שלי אני תמיד פה בשבילך ותמיד אדאג לך כי כמו שאני תמיד אומרת לך לא משנה מה יקרה ולא משנה מי יהיה הוא לעולם לא יהיה אתה.