ביום שישי שברתי גבול שלי ועפתי כמו שלא ציפיתי לעוף.
תמיד אמרתי שאני מדיקל לא עושה, יש לי פחד ממחטים ואפילו זריקה או בדיקה קשה לי מאוד לעבור.
אבל אנשים דברו ושתפו, כמה זה טוב וכמה זה כיף גם מהצד שעושה וגם מהצד שעושים לו. לאט לאט התעוררה אצלי הסקרנות ואני יצור מאוד מאוד סקרן והיא התחילה להתעורר אצלי יותר ויותר.
דוב תמיד אמר שאם אני רוצה לעשות משהו שהוא לא יודע לדבר איתו ושהוא ידאג לי להכי טוב שיעשה לי את זה, וכמה כיף שארמלס הוא חלק מהמשפחה שלי וכמה כיף שהוא מומחה מדהים במחטים והסכים לעשות לי את הסשן הראשון שלי.
כמובן שהסשן נקבע בפליי שכל המשפחה מבחירה איתי וסביבי ושאחותי שמחזיקה לי את היד.
לא ציפיתי להרגיש כך וממש לא ציפיתי לעוף בצורה כזאת זה לא הספייס הרגיל, הציפיה לבאה בתור שתגיע, הרגע בה היא נפגשת עם העור ועוברת דרכו, זה משחק על המנטלי כל כך, על הגבול שבין הפחד מהדקירה על מול הכאב המתוק שהיא מותירה בגופי.
ארמלס אהוב שלי, תודה לך על השקט והביטחון שנתת לי, על השלווה שעטפה אותך ואותי ועל כל האושר שהענקת לי.
מחכה כל כך לשמש שלנו בפעם הבאה ☀️
