בתחילת השבוע שהוא הגיע חיכיתי לו בנאדו מושלם כל כך והחזקתי את עצמי בכוח לא לקפוץ עליו אבל כן גנבתי מבט חטוף. הוא בא מאחור נגע הכאיב ליטף והיה לי קשה רציתי כל כך להחזיק אבל הגוף שלא חווה הרבה זמן רצה אחרת, אבל בסוף רק שחיבק אותי התחלתי לבכות והבנתי כמה הוא חסר לי וכמה התגעגעתי והייתי זקוקה לו.
כל כך הרבה דברים משתנים אצלי ואצלו אבל דבר אחד אני יודעת וזה את המקום שלי ואני גם יודעת שלעד הוא יהיה שלי.
ואם זאת הידיעה שאנחנו מתרחקים וזה שכרגע אנחנן נמצאים במקומות אחרים קשה לי. אני מוצאת את עצמי כל כך מתגעגעת אליו ולמרות זאת הידעה שהוא נמצא שם משגיח ושומר עלי נותנת לי מרגוע וביטחון לעוף גבוה.
הרי הוא זה שצבע את הכנפים בלבן, זוכרים שרשמתי את זה? והוא פה ושומר שלא ירד הצבע.
בפעם האחרונה שראיתי אותו היה בסופו של אותו השבוע, הריחוק היה מורגש לכל אבל מצאתי נחמה אחת קטנה כי שלרגע התיישבתי לידו על הספה ולא לרגליו אז הוא כדרך אגב זרק שזה לא מקומי וכמובן שאני ירדתי חזרה לחבק את רגליו. עצם זה שהיה לי את הרגל שלו היה כל כך הרבה בשבילי, כי בתוך השינוים היא לא הייתה אמורה להיות שלי באותו ערב אבל למרות הזכיה האישית שלי, בין כל הדברים שקרו נראה שזה היה נחמה של שנינו באותו ערב.
הוא אדם שעבר כל כך הרבה בחיים שלו וניצח כל כך הרבה והלוואי שהוא היה מצליח לראות לרגע איך אני רואה אותו אפילו רק בקמצוץ, כי אני מעריצה אותו ואת המקום שהוא בו, למרות ועם כל מה שהיה בדרכו. אבל הוא כטבע האדם פחות מצליח לראות את הטוב ושוקע בקושי, ואני? אני רק רוצה כל כך להיות שם בשבילו, לתמוך בו בכל דרך שרק יתן. אני מבינה את הקושי בלשתף ומבינה את הקושי בלבקש, פאק אנחנו יותר מידי דומים בזה. אבל הוא לימד אותי שזה בסדר לדבר וגם לבכות והוא החזיר לי את הכוחות שלי ואת היכולות שאבדתי בשיברון שהייתי בו שמצא אותי, ואני רוצה לתת לו עכשיו מהיכולות שלי ומהכוחות שלי לעזור לו, זה עושה אותי שמחה לדעת שהוא מחייך וכרגע אני לא.
אני מנסה כל כך לקבל את הפתח לחדור פנימה, זה לא שאני לא שם אבל העצב שלו לקח לנו את המפתח וכל מה שאני רוצה זה למצוא את הדרך להחזיר את המפתח אלי ואליו.
אני אוהבת אותך דוב שלי אתה לא מבין אפילו כמה. אף אחד או אחת לעולם לא יהיו אתה והם לעולם לא יתפסו את המקום שלך אצלי בלב. המקום שלך בטוח אצלי לא פחות משהמקום שלי בטוח אצלך.
