אלק בטעות הוא שלח לי הקלטה, נחלץ לו. כבר חצי שנה שלא דיברנו מאז שבקשתי להשתחרר והוא רשם לי לא לכתוב או לפנות אליו יותר ולא העזתי, אז מה פתאום הוא היה בשיחה כל כך ישנה?
אבל החלטתי לתת לזה פתח למרות הפחד. הידיעה שאני במקום אחר והידיעה שאני מוגנת נתנה לי את האומץ הרי זה לא שאני פונה אליו אלא פשוט עונה.
והתחלנו לדבר עם המון חשש והמון גישושים נסיון להבין מה עכשיו וזכרתי את כל מה שדוב לימד אותי ומצאתי את האומץ שלי, האומץ שהופך אותי ללביאה שאני ושאלתי את השאלה היחידה שבאמת עניינה אותי, שאלתי "אם אהבת אותי בכלל?" לתשובה שהגיעה לא ציפיתי, בכלל לא תיארתי לעצמי שזה מה שהוא מרגיש, שזה כל כך חזק וכל כך עוצמתי, הרי כל הזמן שהיינו יחד קוויתי ורציתי שאלו יהיו הרגשות שלו רציתי לדעת שהוא אוהב אותי לפחות קצת ממה שאני אותו שאני באמת חשובה לו ולא סתם נמצאת פה.
השיחות בנינו התעמקו, סכרים נפרצו הוא נפתח אלי לאט לאט ואני מרגישה שאני מגלה אדם אחר מבינה שכמה שראיתי זה היה רק הקליפה. וכמה אני כן רוצה להיות בשבילו, לא יודעת להגיד עדין באיזה דרך זה יקרה אבל אני מאמינה שהזמן יקח אותנו למה שיהיה הכי נכון עבורנו עם רק נמשיך להיות כל כך כנים ופתוחים אחד עם השני.
