וכולם חטפו, בעיקר אני לא כי לא נתתי לעצמי מנוח. כל כך הרבה דברים שמחכים שאגע בהם שאסדר אותם אהובי, הבת שלי, בומבה הכלבה, הבית, ואני מנסה לדאוג לכולם ולסדר לכולם. היא קטנה ומנסה כמה שהיא יכולה, והוא עובד כל כך קשה שאני לא רוצה לבקש ממנו דבר.
מאז שהתחלתי לעבוד אני מרגישה שאני מזניחה את כולם. אני מנסה למצוא את האיזון, לעבוד, להגיע הביתה להיות עם הבת שלי, לארגן אוכל ואת הבית, לטפל בכביסות, להספיק לפחות את רוב הדברים לפני שאהובי מגיע שאוכל להתפנות אליו קצת ולנוח בעצמי.
אני מוצאת את עצמי קצת מרגישה שאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך המרוץ, לו יש את שיגרת הבוקר ששומרת עליו בעוד אני מסתפקת ברגעי הכוח שלו ושלי בין לבין הכל והאמת מתחיל להיות לי טיפה קשוח.
לפעמים בא לי שהיו עוד כמה שעות ביממה, או שאולי 5 וחצי זה לא מוקדם מספיק? אולי אם אקדים בעוד חצי שעה את השעה שאני קמה בה אספיק לעשות יותר דברים בבוקר? ואז יהיה לי הערב יותר פנוי ומצד שני איך יהיה לי כוח בכלל בערב??
הם מנסים לראות אותי בין כל הדברים שלהם בעומס שלהם אני יודעת את זה, הם מעריכים ואוהבים ואני אוהבת אותם כל כך ורוצה להעניק להם את הכל לא להשאיר כלום מאחור. אך למרות הכל צריך לזכור שלה יש את הלימודים החברים והדרמות שבאות עם הגיל, והוא עובד ממוקדם עד מאוחר על הרגלים כל היום לומד עדין את הניהול של הכל. אז איך אני יכולה להתלונן או לבקש משהו????
בא לי להתכרבל לכדור ולבכות את עצמי לישון.