אני לא התכוונתי, אני לא הצלחתי לעצור את עצמי, לא שלטתי בעצמי.
כאבתי וכעסתי כל כך, אבל לא על הדברים הנכונים, לא בדרך הנכונה.
צעקתי, לא הקשבתי לפקודה, אבדתי את עצמי לרגע בתוך השד הנורא ונתתי לו לצאת ולהתפרץ. אני לא מבינה למה ולא מבינה איך. הרי כל כך השתפרתי והתקדמתי בתקופה האחרונה ופתאום, מעדתי ולא סתם מעידה אלא נפילה חופשית לתוך תהומות ששנים לא ההייתי בהם.
שאני אפר פקודה??
איפה זה נשמע??
הפעם האחרונה שעשיתי דבר כזה הובילה לסדק כל כך גדול שאני לא בטוחה שעד היום הוא נסלח במלאו.
מה יהיה עכשיו? דברנו הרבה אתמול, ישבתי לרגליו כל הערב, שנינו הינו צריכים את זה, את המקום הבטוח שלנו.
אני יודעת שטעיתי ובקשתי סליחה יותר מפעם, עד שאמרת לי דיי.
למדתי מכל מה שקרה והשיחה אתמול עזרה לי להבין כל כך הרבה דברים. אבל זה היה שיעור קשה כל כך.
כואב לי כל כך כרגע ואני מרגישה כל כך מרוקנת ומאוכזבת מעצמי כל כך.
אני נלחמת לא ליפול לתהומות האלה, לתת לנפילה להיות רק מעידה כי כמו שאמרנו אתמול אין דבר כזה לחזור אחורה! לא קיימת בלקסיקון של אהובי ושלי המילה "רגרסיה"! אני לומדת, אני גורה, מותר לטעות אבל חובה ללמוד מזה! מותר למעוד אבל חובה לא לחזור על זה.
מנסה לזכור להשאיר את הראש מורם, להסתכל קדימה, לא לדרוך במקום, לא לעצור, רק כך אני אצליח.
Remember all the sadness and frustration
And let it go
מקווה שאצליח לשחרר
