גם הפנימית וגם זאת שמשתוללת בחוץ.
בלילה אני נכבת, אני ישנה בלי לישון, בלי לחלום וקמה עייפה להתמודד עם עוד יום. זה לא שינה טובה זה הגוף לוקח מה שהוא צריך בדיוק, לא יותר מ7 שעות ברצף.
הראש מוצף במיליון מחשבות ואף אחת מהן לא באמת מסודרת או ניתנת להבנה. בלבול, כעס, עצב והמון אי וודאות עם עצמי. אני אמורה לדעת דברים שאני כרגע לא יודעת. אני אמורה לזכור דברים שאני כרגע לא זוכרת. אבל אני רוצה בכלל לזכור????? אני רוצה בכלל לדעת????? זה יתן לי משהו?????
אני לא שוקעת ולא נופלת, מציבה מטרות, כל פעם אחת אחרת, משהו אחר להתמקד בו, לפועל בשביל לא לשבת, בשביל לא לשקוע לא ליפול.
מסמנת וי אחד ועוד אחד, מצליחה, מספיקה ולא מתפוצצת. אבל בכל זאת מרגישה כמו פצצה. כל דבר, כל טריגר קטן גורם לי לבעבוע, כמו קומקום חשמלי שכל רגע לוחצים אותו שלא יתקרר.
בנתיים אני מצליחה, בנתיים זה בשליטה, מכבה את הפתיל רגע לפני הבום ונושמת, זה עובד לי ואני מקווה שימשיך לעבוד, מפחדת מהפיצוץ, לא רוצה את הפיצוץ.
את אי הפיצוץ אני זוקפת לאהובי, הרוגע שלו, ההקשבה, ההכלה והתזכורות שלו שאני צריכה לנשום ושזה בסדר להרגיש, שזה בסדר לכאוב.
האהבה שלו והמגע שלו מרפאים אותי,החיבוק שלו שעוטף את כולי שומר שלא התמוטט, הפה השפתיים והלשון השלו על 2 זוגות שפתיי מחדירות בי אוויר לחיות. העיניים שלו שמסתכלות עלי מסתכלת עליו כשאני גומרת שהוא בתוכי נוטעים בי תקווה ואנרגיה.
נדלקתי בחזרה ב6 אחרי שנכבתי ב23 בזכות אהובי שטיפל בי כמו שרק הוא יודע ורק הוא יוכל. עוד יום, עוד מטרות, עוד מלחמות, עוד כאב, אבל גם עוד שמחה, עוד אנשים, עוד טוב, עוד אהבה. להתרכז בטוב להתרכז במטרות רק כך אצליח.
יום טוב אנשים
רגע טוב, ללוות את קוף לבית הספר וסיבוב עם בומבה