תמיד קיימת אצלי הילדה הקטנה שלבד, זאת שאין לה חברים, זאת שכולם מציקים לה ומרביצים לה, זאת שצוחקים עליה, זאת שמתעללים בה.
אני שונאת שסיטואציות מובילות אותי לאותה ילדה קטנה, לאותו רצון לברוח מכולם וללא יכולת או אפשרות, לאותו רצון שמישהו יתייחס אליה יפה אבל אין איש שמבין.
אני שונאת שאני נותנת לדברים כאלה להשפיע עלי כל כך, שזה הורס לי את הכל היום, שזה גורם לי לבכות כמעט ללא יכולת לעצור, שזה מפיל אותי כך.
אני אדם ואני כאן. וגם אם לפעמים אני נופלת ומתפרצת או טועה אני לא עושה את זה בכוונה אגלה לכם שגם אני סובלת ממש שאני מתפרצת אני רוצה לעצור ואני רוצה להפסיק ולא שולטת בזה לפעמים וזה כואב לי ושובר אותי, זה מאפס לי מנין הימים ומוריד אותי.
אם כמה שאני לא בסדר או אשמה לפעמים עדין שום דבר הוא לא סיבה מספיק חמורה שצריך לעשות חרם!!! פאק כולנו אנשים בוגרים כבר לא ילדים אז למה להתנהג כך???? למה לגרום לאדם להרגיש כל כך נורא???
מצטערת אם פגעתי באנשים במהלך ההתפרצות, נכון אולי לא נהגתי הכי נכון ואם זאת אני לא נוטרת אף לא טיפת טינה לכל מי שגרם להתפרצות להגיע.
אני לא מפלצת ולא רעה!!!
זה לא מגיע לי!!!
