לפני 3 חודשים. 18 באוגוסט 2024 בשעה 8:16
מרגישה כבויה, מדוכאת, א-חברתית ועצובה.
את הרצונות וכמיהות השארתי כבר מזמן מאחור. לפעמים הם מנסים להרים ראש אבל ישר חוטפים בומבה חזרה.
מסכות על גבי מסכות מוחלפות על פני ברגע שספוגות, שלא יראו את הדמעות, שלא יגלו את החלושה, שלא ידרכו עלי עוד.
כל מה שנשאר בי מבעבע וגועש. אז שותקת כי אחרת אכעס ואסור לכעוס או להתפוצץ!
מרימה את כולם סביבי, עוזרת ומנסה כמה שאני יכולה, על הכתפים שהם יוכלו לנשום ותמיד זה על חשבון האוויר שלי.
עדיף כך שאף אחד לא יראה אותי. כך אף אחד גם לא יפגע בי, לפחות לא בכוונה שאלא רק כי לא ראה אותי.
אני לא ליידי אני לא שפחה אני לא זונה!
אני לא גורה!
אני כלום אחד גדול!
