על הגדה

כל דבר מגונה. חיבוק. עוגת גבינה בלי סוכר. שווארמה.רחצה לילית בחוף לא מוכרז בלי מציל.

באמת שאשמח להצעות מגונות.

ואני לא עומד להתנצל על כך שאני גבר עם צרכים של גבר.

הרבה מזגן. כיסוי עיניים נוח.

הידיים מקדימה. כנראה בצורה איקס על החזה.

הרגליים כנראה ברכיסה, לייסינג, כך שהן מזכירות זנב של בת ים.

חניטה בחבלים.

ואז, גוף ישר או בתנוחה עוברית, היא מכסה אותי בשמיכה כבדה או שתיים, כרית איכותית מתחת לראש. היא מכבה את האור, ומשאירה אותי לנמנם, או לישון.

#סיפוראמיתי

מסקנות:

א. אני מלא זעם. אבל לא על דום דבר ספציפי. לא על שום אדם ספציפי. לא על קבוצת בני אדם ספציפית. זעם כללי כזה. על הכל ושום דבר. ''בלתי מוכלל''.

ב. בא לי עוד בוריטו.

יש למישהו רעיון לדרך אחרת?

כשמבקשים מהן שם מלא, תמונת פנים באיכות טובה, ארבע ספרות אחרונות של כרטיס אשראי ושם נעורים של אמא לפני הנישואין.

זה כל כך מתסכל לנסות לייצר כאן קשרים אמיתיים.

אתה רק מנסה להתחבר ולהכיר לעומק והנה הן בורחות. למה מה כבר שאלתי? איך קראו לחיית המחמד הראשונה שלך? זאת שאלה נורמלית ולגיטימית!

אשמח לרעיונות איך להנמיך את מפלס הבאסה.

(ללא מועדונים ומסיבות, אני חושש. לא כיף איתי במסיבות.)

כשהיא בוכה, זה כיף. אתה הרי סדיסט, ואתה אחראי לזה.

כשהיא בוכה, זה נורא. ניצב מולך בן אדם שכואב לו, ואתה אחראי לזה.

כשהיא בוכה, זה מפחיד. כי אתה יודע שכרגע היא נושאת רמת כאב גבוהה פי שמונה מזאת שאתה מסוגל לה. גבוהה יותר ממה שכמעט כל אחת שפגשת מסוגלת לה. היא עד כדי כך חזקה. ובכל זאת הצלחת לגרום לה לבכות. אבל אני לא הייתי עומד ברמת הכאב הזאת. לא מסוגל אפילו להתקרב.

כשהיא בוכה, זה כיף. כי את הכוח והאחריות היא זאת שהפקידה בידייך. כי היא אחראית לעצמה, ובכל זאת בחרה לסמוך עליך. אתה אולי אחראי לכאב. היא אחראית לכך שהאחריות בידייך. וזה, זה החלק שממיס את הלב.
(ואם יש מישהו שיודע אילו תרכובות נדרשות כדי להמיס לבבות אנושיים, זאת היא.)

אבל אתם יודעים למי מראים חצי עבודה.

אז נו, חיבוק?