על הגדה

תמונות שאני מעלה בפייסבוק היותן כגון...

יש תפיסה כאילו תליה היא סוג של שיא. הדבר שראוי לשאוף אליו. כשלא פעם, חצי-תליה תהיה מאתגרת לא פחות. חלק מגוף נשאר על הרצפה. לא כל הניוטונים שהגוף מפעיל הם על החבלים, הבאים מלמעלה.

וזה מאתגר, כי בזוויות ה(לא)נכונות, הגוף לא מצליח לתמוך בעצמו. רגל אחת על הרצפה, בזוויות לא נוחות, תתעייף. תותש. ולא תתמוך. אבל המוח שלנו, שהתפתך בסוואנה ללא עינוי בחבלים, לא מבין את זה. והנה, רק עוד רגע, והרגל כן תצליח לתמוך. רק עוד רגע. ראו אותה בתמונה. כביכול עומדת על הקרקע. אפילו לא כביכול. הרגל שם. אבל בזווית הזאת, התמיכה היא רק לכאורה. לא פעם, בתנוחות כאלו, נקשרות ירימו את הרגל מהקרקע, כי זה קל יותר להיות תלויה. כי החבלים יחזיקו אותה. יכאבו, כן, אבל פחות.

meh.

למי יש כוח להיות זועם.

איפה השלט של המזגן?

שיגידו לי שהכל יהיה בסדר. שבעיות יפתרו. שדברים יחזרו להיות כמו שהיו פעם. אני צריך חיבוק. אני צריך חום. אכפתיות.

אני צריך תקווה.

https://www.facebook.com/photo?fbid=804648904353745&set=a.333773714774602

בטוחות בעצמן. מושלמות, כולן.

ואני, כדי שאתמסר למישהי, אני צריך לסמוך עליה. וכדי שאוכל לסמוך עליה, היא צריכה להיות מסוגלת להטיל ספק. גם בעצמה. מסוגלת לטעות. כלומר להודות בטעות. כי טעויות תמיד יקרו. אבל צריך להכיר בהן וללמוד מהן. ואם מישהי כל כך כל כך עתירת בטחון עצמי, איך אוכל להפקיד את עצמי בידיה?

כן, אני יודע שזאת בעיקר מסיכה. המון פסאדה. ויש אנשים שכל האינטרקונטיננטליה הזאת מדגדגת להם שם ושם. אבל מסיכות הן לרוב מי שהיינו רוצים להיות. ולשאוף לחוסר יכולת להטיל ספק בעצמך, זה רעיון שמוזר לי.

תודה, לילית, על הכל. על האמון. על החווייה, על החיוך, על הקוצים שנתקעו לי ברגלים בדרך לשם.