על הגדה

יש תפיסה כאילו תליה היא סוג של שיא. הדבר שראוי לשאוף אליו. כשלא פעם, חצי-תליה תהיה מאתגרת לא פחות. חלק מגוף נשאר על הרצפה. לא כל הניוטונים שהגוף מפעיל הם על החבלים, הבאים מלמעלה.

וזה מאתגר, כי בזוויות ה(לא)נכונות, הגוף לא מצליח לתמוך בעצמו. רגל אחת על הרצפה, בזוויות לא נוחות, תתעייף. תותש. ולא תתמוך. אבל המוח שלנו, שהתפתך בסוואנה ללא עינוי בחבלים, לא מבין את זה. והנה, רק עוד רגע, והרגל כן תצליח לתמוך. רק עוד רגע. ראו אותה בתמונה. כביכול עומדת על הקרקע. אפילו לא כביכול. הרגל שם. אבל בזווית הזאת, התמיכה היא רק לכאורה. לא פעם, בתנוחות כאלו, נקשרות ירימו את הרגל מהקרקע, כי זה קל יותר להיות תלויה. כי החבלים יחזיקו אותה. יכאבו, כן, אבל פחות.