על הגדה

האין זה מעורר פליאה שיש לי יסורי מצפון על כך שאני מפעיל פרוטקציה כדי לקבל טיפול שאמור להציל את חיי? מילולית?

נחמד שאפשר להפעיל פרוטקציה. אבל לא ככה דברים אמורים לפעול.

אני לא צריך הרבה. רק קצת תקווה.

אופק להשקיף אליו. אמונה בעתיד טוב יותר.

זה לא יותר מדי לבקש.

אם היה ממי לבקש. קשה להיות חילוניאתאיסטמטריאליסט.

כן, אני אינפנטיל. אבל התמונות כל כך משעשעות אותי, שאין לכן ברירה אלא לסבול עוד מהן.

ככשואלים אותי אם אני שיבריסט או שיבריקן, אני נוטה לענות שלא.

אני אקלקטי. אני משלב השפעות.

למדתי שיבארי. אני עדיין לומד שיבארי.

אבל שיבארי זאת לא רק טכניקה. זאת אסתטיקה מסויימת מאוד. לא רק החבלים הטבעיים (מסוגים שמעולם לא היו קיימים ביפן של ימי הביניים, כמובן). לא רק הבמבוקים ומחצלות הטטאמי, הקימונו, ושאר מראה הדוג'ו היפני. זה גם דברים כמו "אסור לצחוק בזמן קשירה". ואני, אני לא מסוגל בלי לצחוק. בלי להתבדח. ולא מדובר על להפריע למי שמסביב, אלא על מה ראוי ומה לא ראוי לעשות בזמן קשירה. אז אני לומד את הטכניקה, ומשלב את השאר לשלל ההשפעות שלי. חלק ניכר מהקשירה הזאת נלמד מסרטון של בחור אמריקאי שקורא לעצמו Boss Bondage. ומבחינתי, אני אלמד מכל אחד שיכול לגרום לי להשתפר.

את אופטימוס מלודי הציעה, אני חייב לתת את הקרדיט, אבל כמובן שזרמתי. יצאו תמונות חמודות מאוד, אני חושב.

האם זה "באמת שיבארי"? לא יודע. אני אקלקטיסט. לא שיבאריקן. אני נהנה לשחק בחבל. עם דגש על "לשחק".

אני... נכנס אלייך... ואת... עומדת על שמונה... אולי אפילו על תשע... כי אצלי לא עומדות על ארבע... אצלי עומדות על הרבה יותר... ואת רטובה... כמו ילדה קטנה ששתתה מיץ אבטיח... ונשפך לה... כי היא לא שלטה בעצמה... ואת... כמו ילדה קטנה... כמו כלבה... שועלה... דולפינה... עטלפה... פורשת כנפיים ונוסקת אל מרחבי האופל... האופל... האופל... האופל שבתוכי... שרק את יכולה להכנס אליו... כמו חתולה קטנה... מתפנקת... חתולה מגרגרת מרוב סיפוק... שרק אלפא אמיתי יכול להעניק לך... זאב אלפא... נשר... עיט... תמנון טורף... שכל זרועותיו עלייך... נוגעות... מגששות... מחפשות... מחפשות את החיבור... עם הכלבה שאת... עם הג'ירפה... עם הזברה... והפסים שאשאיר עלייך... כמו זברה... תהיי גאה בפסים... שמסמנים... אותך... כשלי... ואת כמלכודת... של דובים... במירוץ בין הצב לארנבת... לארנבת אין סיכוי... ואת תפקחי את עיני הארנבת שלך... ותסתכלי בי... וכולם ידעו מסביב... וכולם יראו אותך... מתייפחת... מתגלחת מהמשקל העודף... שאת נושאת איתך תמיד... אבל איתי את יכולה להיות מי שאת באמת... מתלקחת... בוערת כמו שאף אחת אחרת לא בערה מעולם... עד שלא ישאר ממך כלום... חוץ מהיהלום המלוטש שאת ורק את... את רק את... ולא אף אחת אחרת... נשף המסכות הזה מתיש... מכניע... מכריע... כמו שאני... אכריע אותך...

אכניע...

ואת...

בזרועותי...

תכירי סוף סוף את עצמך.

עבודת קרקע, היא ביקשה. עבודת קרקע, היא קיבלה.

ואני קיבלתי עוד שעתיים-שלוש של פחות ריקנות קוסמית, שעתיים-שלוש בלי לחשוב על האדישות המתסכלת של היקום. שעתיים-שלוש בלי לדשדש בתהומות.

אני לא בטוח מי מאיתנו הרוויח יותר.

בוהן אחת. שני סלעים.

אני לא יודע מתי אצליח להתרגל לעולם הזה, בו נשים מבקשות שאכאיב להן, ועוד אומרות תודה אחר כך.

 

חומד, לכולנו בא. לכולנו בא.

אל תאמינו לתמונות.