על הגדה

שמעתי על השימוש בו כמה פעמים קודם. ראיתי סימנים של לאחר שימוש. ובכל זאת, הופתעתי.

היא ספגה המון קודם. בנחישות. בגבורה. בלי ציניות.

אבל מכה אחת בלבד ממקל דבק חם, והיא הבהירה שמילת הבטחון תגיע לפני שהיא תחטוף עוד אחת. מכה אחת בלבד. אני גאה בה.

התגעגעתי.

גם נשלטות, אגב. גם שולטות. גם שולטים. כולם.

רק שפנטזיות זה טוב. פנטזיות הן החומר ממנו תופרים חלומות.

היו לי פנטזיות. עדיין יש לי. חלקן הוגשמו. חלקן לעולם לא יוגשמו. בעיקר אלו שכוללות וולקניות מסטארטרק, אני מניח. לא יוגשמו לעולם.

הגשמתי לאחרות פנטזיות. אולי גם לאחרים. יש מישהו שכנראה בקרוב אגשים לו פנטזיה.

ברור שלאנשים יש פנטזיות. ועוד יותר ברור שלצעירים יש פנטזיות. זה לא דבר לזלזל בו. זה דבר לקנא בו. הם עוד יזכו לעשות X בפעם הראשונה. פנטזיות זה בריא. זה טבעי. זה מובן מאליו.

רק מה, כאן זה חומר לזלזול.

אל תזלזלו במי שעוד לא עשה את מה שאתם כן זכיתם לעשות. ואל תזלזלו במי שרוצה לעשות דברים שלא מתאימים לכן. לא כל אקט מתאים לכל אחד. וזה לגמרי בסדר.

אם י' חנטה אותי, רק הוגן שאני אחנוט את א', לא?

החתול שלה שמר עליה כמעט כל הזמן. ויש להם קולרים כמעט תואמים.

או לפחות התחיל - החלק הזה - לצלילי מופע מחווה לנעמי שמר. אתן יכולות למצוא אותו ביוטיוב. נעמי שמר עדיין היתה בחיים. וכולם סביבה צעירים כל כך.

בדרך הביתה, היא הזכירה משהו על חניטה.

אז הזכרתי לה שהיא אמרה משהו על חניטה. רמזתי בעוצמה רבה שכן, אני מעוניין לחוות חניטה.

אז אחרי קצת משחקים עם חבל, עברנו לניילון נצמד. כמו חבילה בבן גוריון, היא אמרה.

יצא לי לחנוט נשים בעבר. לא להחנט בעצמי. וזה כיף. זה כמו להקשר, רק בלי הלחץ הנקודתי של החבל. לחץ שאופף מכל הכיוונים, וכמובן חוסר אונים. פחדתי מחום, עינוי של חום והזעה הוא ברשימת הגבולות שלי, אבל הבריזה מהים היתה ממש קרה, ואפילו היה לי קצת קר מדי. אני מניח שניתן לחנוט באופן כואב, בטח ובטח אם חונטים ואז תולים עם חבל, אבל לא לשם היא כיוונה. חנטה אותי, והשאירה אותי על הספה מי יודע כמה זמן. מתישהו מופע המחווה לנעמי שמר נגמר, והתחלף במוזיקת מדיטציה קליידרמנית. אני לא זוכר אם כבר הייתי בעיצומם של תרגילי נשימה של מדיטציית מיינדפולנס, או שהתחלתי רק אחרי שנעמי שמר נפרדה שוב מכולם.

בתמונות:

א. הרגליים שלי מוכנות לשילוח בן-גוריוני לערבות סקוטלנד.

ב. מישהי מרוצה מעצמה (בצדק!), לוגמת קוניאק משובח מעלי, בעודי כפות בניילון נצמד כחול.

אלו נוצרו כמתנה ל-ה'. מצאתי מוט ארוך ברחוב, כנראה מוט וילון מאיקאה. כנראה מפלדה חזקה למדי. היה יחסית מתאגר לנסר ולקדוח. חתכתי לשניים, והנה שני spreader barים.

חתול בחיקי, ומה נותר לי חוץ מלהשוויץ?

על פי המסיבות והמועדונים, הצבע האחד והיחיד של הפטיש הוא שחור. אולי קצת אדום או סגול.

אבל אני חייב להיות המוזר שבקבוצת המוזרים. אני אוהב לבן.

לבן זה צבע חזק. מלכותי. אלוהי. זה צבע קדוש. למה שאשחק עם בת תמותה, כשאני יכול לשחק עם אלילה?

לבן הוא בו זמנית צבע שמסמל נעורים וזקנה. בתולין ונסיון.

ומעבר לכל, נו, זה מה זה סקסי. על אחרות. לא עלי.

אותי היא קיבלה בלבוש מחוייט למדי, אחרי ראיון עבודה. אולי היא תקבל שוב, אבל אלו יצטרכו להיות בגדים נוחים יותר, ולא באחה"צ חמסיני. אני מקלל כל רגע שאני נאלץ להיות בו בנעליים. כי אני לא מבין, בפנים, בתוכי, אני לא מבין למה אני צריך להתלבש יפה. אבל שאחרות ילבשו לבן.

(הקרופ, אגב, מדקטלון. מידת ילדים. 22 ש"ח, נדמה לי. ועושה עבודה מענגת למדי. הוא כיף. נו, למי שמחזיק בו.)

- אני רוצה סשן אונליין איל הערב.

- כן, אבל הבת שלי עדיין ערה.

- ...

- רגע, הילד קם לעשות פיפי.