או לפחות התחיל - החלק הזה - לצלילי מופע מחווה לנעמי שמר. אתן יכולות למצוא אותו ביוטיוב. נעמי שמר עדיין היתה בחיים. וכולם סביבה צעירים כל כך.
בדרך הביתה, היא הזכירה משהו על חניטה.
אז הזכרתי לה שהיא אמרה משהו על חניטה. רמזתי בעוצמה רבה שכן, אני מעוניין לחוות חניטה.
אז אחרי קצת משחקים עם חבל, עברנו לניילון נצמד. כמו חבילה בבן גוריון, היא אמרה.
יצא לי לחנוט נשים בעבר. לא להחנט בעצמי. וזה כיף. זה כמו להקשר, רק בלי הלחץ הנקודתי של החבל. לחץ שאופף מכל הכיוונים, וכמובן חוסר אונים. פחדתי מחום, עינוי של חום והזעה הוא ברשימת הגבולות שלי, אבל הבריזה מהים היתה ממש קרה, ואפילו היה לי קצת קר מדי. אני מניח שניתן לחנוט באופן כואב, בטח ובטח אם חונטים ואז תולים עם חבל, אבל לא לשם היא כיוונה. חנטה אותי, והשאירה אותי על הספה מי יודע כמה זמן. מתישהו מופע המחווה לנעמי שמר נגמר, והתחלף במוזיקת מדיטציה קליידרמנית. אני לא זוכר אם כבר הייתי בעיצומם של תרגילי נשימה של מדיטציית מיינדפולנס, או שהתחלתי רק אחרי שנעמי שמר נפרדה שוב מכולם.
בתמונות:
א. הרגליים שלי מוכנות לשילוח בן-גוריוני לערבות סקוטלנד.
ב. מישהי מרוצה מעצמה (בצדק!), לוגמת קוניאק משובח מעלי, בעודי כפות בניילון נצמד כחול.
