על הגדה

היא מבקשת, כמעט מתחננת, לשם כבוד בו תוכל לקרוא לי.

אני לא יכול לקחת את אלו ברצינות. הצעתי "פאשה". הצעתי "המזכיר הכללי של ברית המועצות". הצעתי "הסולטאן". קשה לה עם אלו. ואני מבין את זה. ההטמעות במציאות החליפית, במשחק, נפגעת מבחינתה. אבל מבחינתי ההונוריפיקים הרגילים מטופשים מדי, ואם מישהי תקרא לי "אדוני", או גרוע מכך, "דאדי", אני זה שיצא מייד מהאימרסיה. איך ניתן אולי לאזן את זה? לתת לה את הכניעה שהיא רוצה בשימוש בכינוי-כבוד, מבלי לייצר לעצמי סיטואציה שלא נוחה עבורי?

אין תמונה. אל תרקדו. מה אכפת לי.

(לא סטטוס על י')

ולי לא כיף במסיבות. בין השאר, זאת המוזיקה. גם לא לטעמי, אבל בעיקר בעוצמה מחרידה. יותר מדי דציבלים מועכים את המוח הקטן והמצומק שלי.

אז הצעתי לה שאם היא גוררת אותי למסיבות, זה יהיה עם מערכת רצינית לניטרול דציבלים. ומשם, לפחות בראש שלי, זה התפתח לפנטזיה שלמה של sensory deprivation פומבי.

והנה היא הזמינה אוזניות קסומות להנחתת רעשים. ואני הייתי מותש מכדי להתלהב כמו שצריך.

אז הנה אני מתלהב ממנה ומהאוזניות שהזמינה לי. לא יודע אם כמו שצריך, אבל יותר מאתמול. ובפומבי.

בכל מגירה יש לי דג. או שניים.

בארון יש דולפין. עם קרניים.

במקרר יש תמנון. ומרק סרטנים.

אבל בכספת בבנק בכלל אין פנינים.

אתה רואה את זה בסרטים, אבל לא מאמין שזה אמיתי. אנשים לא באמת עושים את זה, נכון? הם לא אוכלים שעועית ונקניקיות לארוחת בוקר, נכון? זה רק לתיירים, זה. ו-black pudding זאת בכלל בדיחה שלהם על חשבונם של תיירים. לא יתכן שבעולם האמיתי אנשים עושים את זה. נכון? נכון? נכון?

אז ככה גם BDSM. אתה רואה סרטים, פורנו אפילו, וזה מגניב כפנטסיה. אבל זאת רק פנטסיה. לא משהו שאנשים אמיתיים עושים באמת. ומגלה שכן, בדס"ם זה לחלוטין ארוחת בוקר אנגלית. חוץ מהפודינג השחור. למדנו להציב גבולות!

אני אוהב חבלים. אני אוהב שעווה. אני אוהב חבלים ושעווה יחד.

ואני לא יכול לתאר סשנים. כלומר, אני יכול, ואפילו ממש טוב. כישורי הכתיבה שלי סבירים למדי. אני לא רוצה. זה אינטימי מדי. אישי. אני מניח שרוב הסשנים שמתוארים כאן בכלוב הם ממילא רק פנטזיות. אני מקווה שכשאני כותב פנטזיות, ברור שהן כאלו. אבל את האמת אני לא יכול לכתוב. לא רוצה לכתוב. היא אמיתית מדי. אישית מדי. אינטימית מדי.

את האמת אני לא יכול לכתוב.

אבל אתן יכולות לדמיין.

בשבילי BDSM זה לצלם לה חרציות ושאר פריחה צהובה, כי היא הורתה לי לצאת מהבית.

(וכי הפריחה הפחות צהובה לא הצטלמה טוב היום, מצטער.)

בשבילי BDSM זה כשיש מישהי שמספיק אכפת לה ממני, כדי להכריח אותי לצאת מהבית, גם אם היא כרגע לא בסביבה.

כמה חלזונות יש בתמונה הבאה?

קטן וצייתן.

קטן וצייתן וממושמע.

הכלבלב הטוב שלך.

הולך אחרייך באשר תלכי.

כלבלב טוב. שלך.

ויחד נביא מפלה וחורבן על אויבייך ודורשי רעתך.

אני רוצה להיות הכלבלב שלך. קטן וטוב וצייתן.

שלך.

(של י', כמובן. אני לא מציע המטת חורבן על יריבים עבור כל אשה אקראית! רק של י'.)

כדי לעודד את לבי, י' ציוותה עלי לצאת קצת לאביב.

אז אספתי זר פרחים וירטואלי עבורה.

ולא רק לכאורה. החיים מחייכים אלי, לאחרונה. שתי מערכות, בו זמנית. אחת עם שולטת, אחת עם נשלטת. ושאר העולם גם מחייך. נו, חוץ מהקטע הקטן הזה, של מדינה בוערת על מלא-מלא. בקטנה, נו. בקטנה אני אומר לכם.

והנה אני קם בבוקר עם התקף חרדה. ומעביר את היום בהתקף חרדה. גם תוך כדי ראיונות עבודה. רק כדי לשמוע שוב שאני פשוט מוצלח מדי. Over-qualified. איך אני אמור להתמודד עם החרא הזה? להיות פחות מנוסה? פחות אינטליגנטי? פחות מוכשר. וההתקף מחמיר. חוסר האונים אופף.

הפוסט הזה אינו בקשה לעצות נפשיות או רפואיות. לא סביר שיש לכם עצות שטרם ניסיתי. ובוודאי שהפוסט הזה הוא לא בקשה לשמיעת דעות פוליטיות שאינן שלי. שמרו את אלו לעצמכן.

קשה לגברים לדבר על חולשה. זה לא לגיטימי. אנחנו אמורים לבלוע ולהמשיך. לא להתלונן. לא "להתקרבן". הו, איזו מילה מכוערת. לא רק בעולם הקינקי. איבדתי כבר חברים בעולם האמיתי כי דיברתי על איך שאני מרגיש. אף אחד לא רוצה לשמוע. ובוודאי במערכות שליטה. אני צריך להיות חזק מול הנשלטת שלי. אני גם לא ממש יכול להפגין יותר מדי חולשה מול השולטת. חולשה זה לא סקסי. חולשה זה לא מושך. ובכל זאת, החרדות הן חלק ממני. ואפילו, ככל שזה ישמע מטופש למי שלא חווה את זה, זאת אפילו לא חרדה ממשהו. סתם חרדה כללית. מכלום. מהכל. אצל חלק מהאנשים, מערכות הדריכות שהגנו עלינו בסוואנה נדפקו, ואלו דרוכות כל הזמן. ואני דרוך כל הזמן. לקראת אריה שלעולם לא יזנק לקראתי. לקראת מטאור שלעולם לא יפול עלי. דרוך. מתוח. חושש.

אני לא "מפחד". זה לא פחד. זה חשש. אבל לא ממשהו ספציפי. חשש מכלום. מהכל. ודריכות בלתי פוסקת. לקראת משהו שעומד להשתבש.  אבל כן רוצה להסתתר. להמנע. להתכדרר. אני לא מפחד. להפך, בעצם. אם הייתי מפחד, לא הייתי מעז לדבר על הרגשות ועל החולשה שלי בחצי-פומבי.

לא חינני? נו, זה אני. זה חלק ממני. שהלוואי והייתי יכול להפרד ממנו. וכן, אני כנה לחלוטין מול הנשים בחיי. הנשים המהממות בחיי.

הנה אחת מהן. או חלק קטן ממנה. כי למה אנחנו כאן, אם לא כדי לקבל לייקים?

ואף על פי כן, ולמרות הכל, מדוע העולם כה זר עדין? ואש ומים מביטים בו מכל צד?