ולא רק לכאורה. החיים מחייכים אלי, לאחרונה. שתי מערכות, בו זמנית. אחת עם שולטת, אחת עם נשלטת. ושאר העולם גם מחייך. נו, חוץ מהקטע הקטן הזה, של מדינה בוערת על מלא-מלא. בקטנה, נו. בקטנה אני אומר לכם.
והנה אני קם בבוקר עם התקף חרדה. ומעביר את היום בהתקף חרדה. גם תוך כדי ראיונות עבודה. רק כדי לשמוע שוב שאני פשוט מוצלח מדי. Over-qualified. איך אני אמור להתמודד עם החרא הזה? להיות פחות מנוסה? פחות אינטליגנטי? פחות מוכשר. וההתקף מחמיר. חוסר האונים אופף.
הפוסט הזה אינו בקשה לעצות נפשיות או רפואיות. לא סביר שיש לכם עצות שטרם ניסיתי. ובוודאי שהפוסט הזה הוא לא בקשה לשמיעת דעות פוליטיות שאינן שלי. שמרו את אלו לעצמכן.
קשה לגברים לדבר על חולשה. זה לא לגיטימי. אנחנו אמורים לבלוע ולהמשיך. לא להתלונן. לא "להתקרבן". הו, איזו מילה מכוערת. לא רק בעולם הקינקי. איבדתי כבר חברים בעולם האמיתי כי דיברתי על איך שאני מרגיש. אף אחד לא רוצה לשמוע. ובוודאי במערכות שליטה. אני צריך להיות חזק מול הנשלטת שלי. אני גם לא ממש יכול להפגין יותר מדי חולשה מול השולטת. חולשה זה לא סקסי. חולשה זה לא מושך. ובכל זאת, החרדות הן חלק ממני. ואפילו, ככל שזה ישמע מטופש למי שלא חווה את זה, זאת אפילו לא חרדה ממשהו. סתם חרדה כללית. מכלום. מהכל. אצל חלק מהאנשים, מערכות הדריכות שהגנו עלינו בסוואנה נדפקו, ואלו דרוכות כל הזמן. ואני דרוך כל הזמן. לקראת אריה שלעולם לא יזנק לקראתי. לקראת מטאור שלעולם לא יפול עלי. דרוך. מתוח. חושש.
אני לא "מפחד". זה לא פחד. זה חשש. אבל לא ממשהו ספציפי. חשש מכלום. מהכל. ודריכות בלתי פוסקת. לקראת משהו שעומד להשתבש. אבל כן רוצה להסתתר. להמנע. להתכדרר. אני לא מפחד. להפך, בעצם. אם הייתי מפחד, לא הייתי מעז לדבר על הרגשות ועל החולשה שלי בחצי-פומבי.
לא חינני? נו, זה אני. זה חלק ממני. שהלוואי והייתי יכול להפרד ממנו. וכן, אני כנה לחלוטין מול הנשים בחיי. הנשים המהממות בחיי.
הנה אחת מהן. או חלק קטן ממנה. כי למה אנחנו כאן, אם לא כדי לקבל לייקים?
ואף על פי כן, ולמרות הכל, מדוע העולם כה זר עדין? ואש ומים מביטים בו מכל צד?
