על הגדה

בעולמנו הפטריארכלי, גברים הם חזקים. חסונים. הם לא לוקחים שום דבר ללב. אחרת הם לא באמת גברים. או גברים לא מוצלחים.

חוץ, כמובן, מ"פגיעה בכבוד". או חלילה, "פגיעה בכבוד המשפחה". אז זה לא הגבר שנפגע, אלא הכבוד שלו, שזאת ישות נפרדת לגמרי. ואז מותר להגיב בכל אופן. כולל אלימות. כי זה הכבוד דורש, לא אני.

אבל סתם להפגע? זה זה לגברים. רק לנשים מותר. הן הרי חלשות ורגישות ורגשניות. לא כמותנו, הגברים, חסונים ולא מוטרדים.

אז מה פתאום. לא נפגעתי. אבל לא סביר שאשכח את המעשה הזה לשארית חיי. אף אחת מעולם קודם לא ניצלה כך את החולשות שחשפתי בפניה, את האמון שנתתי בה, את החיבה ואת האהבה, כדי לנעוץ את הסכין בדיוק במקום הנכון. זה באמת שיא חדש ומרהיב.

אבל לא נפגעתי. מה פתאום. אני גבר. לגברים אין את הפריווילגיה להפגע. אפילו סתם לכתוב סטטוסים כאלו זה כבר סתם "בכיינות" ו-"מרמור" ו-"תסכול". שכחתי משהו, נשמות טובות?

(כשרע לי, אני מעדיף להתלהב מהצלחות של אחרים, מאשר להיות מאושר מזה שגם לאחרים רע. לא תודה. חלקו איתי מהטוב והמלהיב. עופו על עצמכן!)

תודה מראש.

יושמד. ברור שיושמד.

לא שלי, כמובן. אני לא סקסי כמוה ולא מנוסה כמוה.

https://shibaristudy.com/programs/shibari-ichinawa

אבל, וואו. כל כך הרבה ללמוד מכמה דקות בודדות. ומאז שלמדתי את הרעיון, אני מנסה לשלב קצת ממנו בכל סשן.

להיות, או לא להיות.

הנה השאלה -
מה נעלה יותר?

לשאת באורך-רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

זה היה שבוע ארוך. סוף אוגוסט, תחילת שנת הלימודים, הרבה דברים השתבשו. ובעוד שהשבוע הקרוב מסתמן כמהמם (אני נוסע ל-ג', מחר! לפחות שתי קשירות בשבוע הבא), הייתי צריך קצת קצת חבלים כבר היום. לא מצאתי אף בת זוג בהתראה של רגע, אז הלכתי לקשור ולתלות את עצמי. שרדתי.

הגענו לחברים אחרי קשירה במקום אחר. זה היה אולם קולנוע נטוש ומטונף. היינו חייבים מקלחת. הייתי חייב להחליף בגדים.

וחולצת הגיבוי היתה חולצת הדינוזאורים שלי. החולצה הכי שולטת-שולטנית-מק'שולטת עלי אדמות! אני מת על החולצה הזאת, ואתם לא תגידו לי!

וכן, הכלבה שם בצד, בכלוב. מ' לא כלבה. לא שאני מתנגד לאמץ כלבה אנושית. זאת פשוט לא מ'.

היתה עסוקה בלימודימים או משהו.

רוב הריתמות סימטריות. מתוכננות מראש (למדי). מחושבות.

אבל כיף סתם להתפרע. להניח חבלים כמעט באקראי. בשביל מה שנכון באותו הרגע.

לא רואים בתמונה, אבל הגב מעוגן כלפי מעלה בחבלעולה. לא בשביל תליה של ממש, אלא כדי שאם היא מאבדת שיווי משקל מכל סיבה שהיא, היא לא תתרסק על הפנים ותרסק משהו. ובשביל שיהיה לי איפה לעגן צורי עולה, דאגתי שהליפופים הראשונים סביבה כן יהיו מחושבים ומדוייקים. לא רתמה מלאה שתישא משקל בצורה מאוזנת, אבל משהו מספיק להחזיק אותה מלפגוע בקרקע. בצורה הגמורה אני חושד שמעטפת הדוקה כזאת היתה מחזיקה אותה באוויר, אבל זה לא היה המשחק באותו הערב.

מה הקטע עם כל גסות הרוח הזאת? התוקפנות והאלימות המילולית?

איך זה הפך להיות כל כך נורמטיבי כאן? זה באמת מי שאתם ואתן רוצים להיות? אלו הפנטזיות הכמוסות שהייתן רוצות לראות מתגשמות?

(מה? פוסט שלם שכולו סימני שאלה? היתכן?)

אתה משקיע בחבלים איכותיים. בלימוד קשירות סימטריות ויפות.

ואז מה שעושה את התמונה זה חבל פושטי וזול ממקס-סטוק.

אבל לא רק את התמונה. גם את החווייה. את רתמת החזה היא לא תזכור. את האצבע אולי כן.