בעולמנו הפטריארכלי, גברים הם חזקים. חסונים. הם לא לוקחים שום דבר ללב. אחרת הם לא באמת גברים. או גברים לא מוצלחים.
חוץ, כמובן, מ"פגיעה בכבוד". או חלילה, "פגיעה בכבוד המשפחה". אז זה לא הגבר שנפגע, אלא הכבוד שלו, שזאת ישות נפרדת לגמרי. ואז מותר להגיב בכל אופן. כולל אלימות. כי זה הכבוד דורש, לא אני.
אבל סתם להפגע? זה זה לגברים. רק לנשים מותר. הן הרי חלשות ורגישות ורגשניות. לא כמותנו, הגברים, חסונים ולא מוטרדים.
אז מה פתאום. לא נפגעתי. אבל לא סביר שאשכח את המעשה הזה לשארית חיי. אף אחת מעולם קודם לא ניצלה כך את החולשות שחשפתי בפניה, את האמון שנתתי בה, את החיבה ואת האהבה, כדי לנעוץ את הסכין בדיוק במקום הנכון. זה באמת שיא חדש ומרהיב.
אבל לא נפגעתי. מה פתאום. אני גבר. לגברים אין את הפריווילגיה להפגע. אפילו סתם לכתוב סטטוסים כאלו זה כבר סתם "בכיינות" ו-"מרמור" ו-"תסכול". שכחתי משהו, נשמות טובות?