על הגדה

כי אני כבר ילד גדול?

הכאב שלך מרגיע את הכאב שלי. כשכואב לך, בגללי, הכאב שלי נח קצת. שותק. לא מזכיר את קיומו כל הזמן. כשאני מתרכז בך, בצרכים שלך, בכאב שלך, בדמעות שלך - אני הוא זה שמקבל את הזמן לנוח. לא לחשוב על עצמי. לא לחוות את הכאב. כי כשאת על המוקד, את המוקד. אני יכול סוף סוף שלא להתעסק בעצמי.

כן, יש לי רגשות אשם על זה שאני נהנה מלגרום כאב לאחרות. אני חושב שאני אדם טוב. אני מנסה להיות אדם טוב. ועדיין נהנה מלהנחיל כאב. זה דיסוננס רציני עבורי. ובכל זאת, זה הרבה יותר מסתם הנאה. זה תרפיוטי. זה מרגיע. משכך. מסכך מהעולם. מטעין באנרגיות.

כל אחד מוצא לעצמו הסברים אחרים למה הוא סדיסט או מזוכיסט. אבל אני אדם פשוט ומאמין בהסברים פשוטים וישירים. להכאיב לך עושה לי טוב. והכאב שלך סותם את הפה לכאב שלי.

בתמונה: המהממת שטוענת שהיא לא יכולה לעוף, ולא מפנימה שלעוף בגובה עשרה ס"מ זה כמו לעוף בגובה מטר.

טכנו, אלקטרוני, רוק שהתעללו בו בגרסאות כיסוי...

למה אני לא יכול לקבל מסיבה קינקית ביער עם מיזוג אוויר ורביעיית מיתרים מנגנת גרסאות כיסוי לשירי הגבעטרון? אפשר נגנית נבל, עם דם פיות, בשמלה לבנה. אני לא מתנגד. ואם אפשר שכל זה יהיה באירלנד. או בוויילס.

ובלי בגדי גומי או לאטקס. לא שמעתם שהעולם מתחמם? אני מזיע רק מלראות אתכם!

כולם וכולן.

גם אני נראה הרבה פחות. 

ואני אפילו לא מתכוון מבחינה פיסית, גם אם אני נראה צעיר בעשור אחרי גילוח. למי יש כוח להתגלי? בשביל מה זה טוב?

דמיינו שיש כאן שיר אקראי מיוטיוב ואז גיף מונפש מפורנהאב. זה כל מה שהמגניבים עושים. ואני פחות הרבה פחות. ולא שאני לא רוצה שפחות, כן?

כותרת לא סקסית, שלא תמשוך יותר מדי אנשים לקרוא את הפוסט. ובכל זאת, לפעמים צריך לאוורר.

לפני ככה וככה, זמן רב כבר, התחלתי לדבר עם מישהי(*) בכלוב. נפגשים פעם ראשונה, ואני נדלק עליה. לפעמים זה קורה אצלי מהר מדי, אני יודע.

קובעים להפגש פעם שניה, ויום לפני המפגש היא מעלה פוסט - כן, כן, כאן בכלוב - שמחר עומד להגיע אליה מישהו לסקס, אבל הוא ממש דוחה אותה, והיא מגעילה את עצמה.

ואני, עד סוף ימי לא אדע אם כשמישהי מביעה בי עניין, זה כי היא חושבת שאני מוצלח, או שהיא שונאת את עצמה ומשתמשת בי כדי להעניש את עצמה.

(ואתן מתלוננות על גוסטינג, כהתנהגות מגעילה.)

(*) לא בדיוק "מישהי", אבל זה מורכב ולא רלוונטי.

כל פעם שמתארים מקום או אירוע כמלא אנשים יפים, אני מבין שזה עוד מקום שאין לי מה לחפש בו.

רק בלי הכיסא מרחף, כי הוא ניסה להתפרק באוויר.

אנשים כאן מסביב עפים על עצמם כל כך גבוה. ואני לא מסוגל. אני אדם פשוט, סוניה. מחוץ לתחרות. אבל מקנא. בכל מי שמסוגל ומסוגלת לאהוב את עצמו כל כך.

אז הנה, אני עטוי אפלה. ויגון. ו-ennui. ואני אפילו לא יודע איך אומרים ennui בעברית. ולכם ממילא לא אכפת. אז זה השילוב המושלם, לא? זה לא חסר וזה לא נהנה, או איך שהפתגם ההוא לא הולך.

רק שאני לא אתחיל להצמיד גיפים מפורנהאב. אז תדעו שהתמסחרתי לחלוטין.

אז מה יש בימינו שהכי פחות תוקפני מבחינת מוזיקה מחורבנת וסיגריות?

(וכמובן לא הטאבו?)

יתרון לעמדות שיבארי מרווחות.