לשמיים יש גוון סגלגל מוזר. ראשו של פסל החירות מוטל, כרות, ברחוב הראשי. ידה אוחזת ברצועה המחוברת לקולר על צווארי.
זה לא הגיוני. משהו כאן כל כך לא הגיוני.
להקת פרפרים ענקית נחה על גווייתה של גורילה משוריינת. כל פרפר רוחבו אולי מטר שלם. הגורילה? נראית שגובהה היה פעם כעשרה מטרים. ידה מלטפת את ראשי ברכות. פרט לקולר על צווארי, אני עירום.
לא. זה לא הגיוני. משהו מגרד לי באחורי הראש. זה לא יכול להיות.
היא מושכת את הרצועה, מקרבת אותי אליה. אני עומד זקוף. גאה. ציפורני ידה השניה עוברות על כל גופי. משאירות סימנים אדומים בתלמיהן. היא כל כך יפה שקשה לי לנשום. מוזיקת קרקס נשמעת מרחוק. או מקרוב. מארש מצעדים של קרקס, אולי. "זה רק אני ואתה כלבלבי," היא אומרת.
אני לא יכול יותר. דברים לא מתחברים. זה פשוט לא סביר.
ואז זה מכה בי. איך לעזאזל ראשו הכרות של פסל החירות הגיע לרחוב הראשי של אור יהודה?