[הייתי בטוח שפירסמתי את הפרק הזה. אבל משום מה, אני לא מוצא אותו ברשימת הסיפורים.]
שנים לא פגשתי את אמיליה. אבל היא בדיוק חזרה לאשדוד, וחידשה קשר. ישבנו בבית קפה ליד הים, ואז היא הצליחה לגרום לי לירוק את הקפה שלי. "הכוס שלי מלא קורי עכביש".
לא שדיבור גס ובוטה זר לי, אבל לכל זמן ועת לכל, וממש לא ציפיתי לזה. הצעתי בצחוק שהכלב שלי ינקה לה את הכוס, והיא שיתפה פעולה. ואז הסברתי שבאמת יש כלב. אנושי. ושאם היא רוצה, זאת כנראה תהיה אחת מהחוויות היותר טובות בחייה. משם השיחה נסובה לבדס"ם, וכמובן שחמישים גוונים של אפור, וכמה המציאות טובה יותר. ואיכשהו, היא הסכימה.
ישבתי על הכורסא, היא ישבה מולי על הספה. הדרכתי אותה לבוא בחצאית או שמלה, והיא באה בשמלה קיצית קלה צהובה ופרחונית. היא היתה לחוצה, לא במפתיע, ונאחזה בבקבוק הבירה שלה, מעמידה פנים שהכל בסדר. יואל הודיע שהוא יאחר קצת, הפקקים לא היו צפויים, אבל הנה. דפיקה קלה בדלת, והוא פתח, ונכנס.
"הוא מסתובב ברחוב עם המסכה הזאת?!"
"לא. כמובן שדיברנו מראש על מה שיקרה הערב, והוא הסכים, אבל ביקש להיות עם המסיכה."
"הסכים? הוא לא מציית לכל מה שאת אומרת?"
"זה מורכב יותר מלציית או לא. יש לנו גבולות, לשנינו, שהסכמנו עליהם. ואני לא יכולה להפיל עליו דבר קיצוני כזה בלי לדבר איתו קודם. הוא היה מציית, כנראה, אבל זאת היתה פגיעה באמון. ובלי אמון מוחלט ביננו, לא הייתי יכולה לעשות לו את כל מה שאני עושה."
"אז הוא מציית רק למה שהוא רוצה לציית?"
"את לא יכולה לגרום למישהו לעשות את מה שהוא לא רוצה לעשות. אבל את יכולה לגרום לו לרצות את מה שאת רוצה שהוא יעשה. זה משחק עדין."
יואל בינתיים בא וכרע לרגלי. הוא הניח את ראשו על כף הרגל שלי, מחכה.
"איך אמרת קוראים לו?"
"כשהוא כלב, אין לו שם. הוא לא תמיד כלב, אבל הוא תמיד שלי. עוד רגע תראי."
הקשתי באצבעי, ויואל, סליחה, כלבלבוני, התחיל להתפשט. הוא הסיר את החולצה המכופתרת, את הנעליים, הגרביים, את המכנסיים, ואז את התחתונים. הוא הניח הכל באופן מסודר לצד הכורסא. ואז הניח ידיו מאחורי ראשו, והזקף על ברכיו. חייכתי אליו. ליטפתי את שערו. גירדתי מאחורי אוזנו. גירדתי מתחת לסנטרו. הוא נראה לחוץ, גם מבעד למסיכה.
"מה… מה זה?!"
"זה כלוב. הזין שלו כלוא. אני מחזיקה במפתח."
"איך הוא משתין? איך הוא גומר?!"
"הוא משתין כמעט כרגיל. והוא לא גומר. כמעט לא גומר."
"מה? איך מישהו מסכים לזה?!"
"ביקשתי ממש יפה."
משכתי אותו קרוב אלי. חיבקתי אותו. כיסיתי את החלקים הגלויים והמכוסים של פניו בנשיקות.
"הוא הסכים כי הוא הכלבלב הטוב והנהדר שלי."
מבט פשוט גרם לו לזחול על ארבע אל השידה, ולהביא לי משם את הקולר והרצועה.
"הוא לא מסתובב עם קולר בחוץ, כמובן", אמרתי, רוכסת את הקולר ומחברת את הרצועה, "אבל בבית קולר זה המצב הרגיל. זה מרגיע אותו. מחזק את תחושת השייכות שלו". חזרתי ללטף את ראשו במרץ. הוא היה זקוק לחיזוקים על מה שעמד לעשות. והוא היה כל כך טוב, וכל כך שלי.
הוא חיבק את רגלי, ממש חזק. מצמיד את ראשו לרגל, לחיכי, מנסה להטמע בתוכי.
"מי כלב טוב?" שאלתי. "מי הכלב הטוב שלי?"
הוא לא היה צריך לענות.
"וככה הוא עם ה… כלוב הזה, כל הזמן?"
"כבר כמה שבועות רצוף, כן. הוא לא יכול להגיע לזקפה. זה ממש מצחיק לפעמים איך שלילה של דבר כל כך קטן יכולה לגרום לו להיות כל כך צייתן. כל כך ממושע. כל כך רוצה לרצות."
"והוא לא מבקש לצאת מהכלוב?"
"ביקש כמה פעמים. אבל אני חושבת שהסימנים על התחת דהו כבר מהפעם האחרונה שביקש. אבל היום הוא לא מדבר. היום הוא כלב. וכלבים טובים לא מדברים, נכון?"
היא נראתה סמוקה. שילוב של מבוכה והתרגשות.
"וככה הוא פשוט מציית לך?"
"שום דבר כאן לא פשוט, אף מערכת יחסים לא פשוטה. אבל הוא אוהב לציית. זה מסב לו עונג לציית. וכשהוא נעול… בכל מקרה, בסופו של דבר הכל בהסכמה."
"ולרדת לאשה אחרת…?"
"הוא ירד להרבה נשים בחייו לפני שפגש אותי. פעם ראשונה שלו כשאני אוחזת ברצועה. את רואה שגם הוא לא ממש רגוע, נכון?"
"החיים שלך ממש מוזרים. לא ידעתי שיש דברים כאלו מחוץ לסרטי פורנו."
"הו, אנחנו עוד רגועים למדי יחסית למה שקורה מסביב…"
קמתי מהכורסא, אוחזת ברצועה שלו. פסעתי כמה צעדים אל הספה, והתיישבתי לידה, מושכת אותו אל בין רגליה. הוא תקע בי מבט כאוב.
לקחתי את אחת מכריות הספה, והנחתי מתחת לברכיו. לא צריך להסב כאב מיותר. לא כשזאת לא המטרה.
"ובכן, אמיליה, מוכנה?"
היא הנהנה בשקט.