אזהרה: אלים.
ישבנו בסלון. אני על הספה, והיא לרגלי, על הכרית שלה. עירומה כרגיל. רק עם הקולר שלה. היא תמיד היתה עירומה כשהיינו רק שנינו בבית. היא חיבקה את רגלי והתרפקה עליה, ואני קראתי שוב את הסיפור שאינו נגמר. ספרי ילדים טובים הם מהאהובים עלי. וזה היה כנראה ספר הילדים הטוב ביותר שנכתב אי פעם. ולפתע, כמו שאומרים, צלצול בדלת. קמתי לפתוח. שליח. חבילה. חתמתי לו, וחזרתי לסלון.
לילי הזדקפה על ברכיה, סקרנית. ליטפתי את ראשה, והתיישבתי בחזרה. בתוך החבילה היה משהו מבד. צבעי סגול וזהב. אה, תלבושת המעודדת שהזמנו לה לקראת המסיבה סופ"ש. פרסתי את הגופיה והחצאית על הספה. "רוצה למדוד עכשיו, ילדונת?"
"כן, אדוני אדוני. בלי חזיה?"
"אין צורך כרגע. את לא עומדת לעסוק בפעילות אירובית, נכון?"
"לא, אדוני אדוני", אמרה והתלבשה.
היא עמדה מולי, מסתובבת. מתנענעת. משוויצה בגוף שלה, ודגישה את השדיים הגדולים והיפים, שנראו מהממים בגופייה החדשה. החצאית הקצרצרה בקושי כיסתה את הטוסיק היפה שלה, שכל כך אהבתי.
וואו.
וואו.
משכתי אותה מהקולר, אל הספה, פתחתי את חגורת המכנסיים, הפשלתי מעט את התחתונים ואת המכנסיים, ונכנסתי לתוכה.היא רק נאנקה קלות.
בדרך כלל אני יכול להתאפק יותר, אבל הזין שלי הזדקף כל כך, רק מלראות אותה בתלבושת החדשה. יצאתי קצת, ונכנסתי שוב, לכל העומק. והכוס שלה כבר היה רטוב.
"טוב לך?", שאלתי.
"כן, אדוני אדוני. כן, אדוני אדוני!"
תפסתי אותה מהמותניים, והתחלתי לזיין. חזק. מהר. והיא, על ארבע, השדיים שלה התנענעו כמו מטוטלות כבדות. היא נאנחה בקול. קצת יבבה אפילו. ואני רק המשכתי לזיין. בלי להתחשב בעונג שלה הפעם, רק העונג שלי היה חשוב. ועדיין נראה היתה שהיא נהנית. מתמסרת. נכנסת לספייס שלה. ואני נהנתי מהכוס הרטוב, ומהישבן המהמם. היא היתה נהדרת. וגם כשהתייחסתי אליה כאל חפץ, אהבתי אותה. אבל הפעם, דאגתי בעיקר לעצמי.
ובאמת שבדרך כלל אני מחזיק יותר, ועובר מתנוחה לתנוחה, ודואג גם לצרכים שלה. בדרך כלל. הפעם פשוט בעלתי את האשה המהממת הזאת. ותוך לא יותר מדי זמן, גמרתי בתוכה. מעט מדי, אפילו, בסטנדרטים שלנו. פשוט גמרתי. והיא, הפעם, לא.
הלכתי להביא איזו מגבת מטבח, לנקות את הכוס שלה. שלא תטפטף על הספה. התיישבתי, והיא לקחה את המגבת והחזיקה אותה כדי לספוג הכל.
"אדוני אדוני?"
"כן, לילונת?"
"לא גמרתי הפעם."
"אני יודע, לילונת. לא הפעם.
היא הניחה את ראשה בחיקי, עדיין על הספה. לא מרוצה במיוחד. אחרי כמה דקות, שלחתי אותה להדיח כלים במטבח, ולהתחיל לעבוד על א. זה עזר לחזק את הדינמיקה ביננורוחת הערב. היא נשארה בבגדי המעודדת. דבר נדיר, עבורה. בבית היא תמיד היתה ערומה. זה עזר לחזק את הדינמיקה ביננו. היא שייכת לי. היא תמיד חשופה. פגיעה. מודעת לעצמה. זה גם עודד אותה לשמור על הגזרה, ואני נהנתי לראות כל חלק וחלק ממנה. ולהזכר שכל היופי הזה הוא שלי. וגם היא נהנתה מזה.
קמתי להכין לי קפה, וכשהגעתי למטבח ראיתי אותה עומדת מול הכיור, אבל היד שלה שפשפה את המפשעה שלה. מתחת לחצאית הקצרצרה היא עדיין היתה בלי תחתונים, והיא היתה כל כך שקועה בלשחק עם הכוס שלה, שהיא לא שמה לב שהגעתי.
סובבתי אותה אלי בפראות, ופתאום היה על פניה מבט של פחד. אימה, אפילו. סטרתי לה בחוזקה, והיא איבדה שיווי משקל, ונאחזה בשיש.
"סליחה אדוני אדוני. סליחה אדוני אדוני. סליחה אדוני אדוני!"
"מה זה צריך להיות?"
"סליחה אדוני אדוני. הייתי כל כך חרמנית. עשית אותי כל כך חרמנית. ולא גמרתי..."
"אני אשם? את רצינית?! למי הכוס הזה שייך, כלבה?"
"לך, אדוני אדוני!"
"ולמי מותר לשחק בכוס הזה?"
"לך, אדוני אדוני?"
"נכון. ומתי לך מותר לשחק בכוס הזה?"
"כשאני מקבלת רשות, אדוני אדוני?"
"בדיוק."
תפסתי את שיערה ומשכתי אותה לרצפה. ולא יכולתי שלא לחשוב שהישבן הזה נראה נהדר, במיוחד כשהיא לרגלי, על ארבע. לקחתי כף עץ ממייבש הכלים, ותחבתי אותה לפיה. "אני לא רוצה שהכף הזאת תיפול. ברור, כלבה?"
הוא יבבה משהו לא ברור.
"מצח על הרצפה, תחת למעלה!"
הרחקתי קצת את רגליה זו מזאת. היא המשיכה לייבב בפחד.
בצדק.
שלפתי את החגורה שלי מטבעות המכנסיים, וקיפלתי לשניים. זאת היתה טבעת דמויית-עור, כבדה, שנועדה בדיוק למטרה הזאת. היא הזמינה לי אותה בעצמה, אחרי שסירבה שאכה אותה עם עור אמיתי. או כל מכשיר לא טבעוני. אבל מעבר לכמה מכות בודדות, היא עוד לא באמת נענשה איתה. היא תמיד היתה ממושמעת.
*סוויש*!
היא נאנחה דרך כף העץ בפיה.
*סוויש*!
עוד אנחה.
*סוויש*!
יבבה.
*סוויש*!
עוד יבבה.
*סוויש*!
היא צרחה דרך הכף. פגעתי בטעות בכוס שלה.
*סוויש*!
עברתי קצת לירכיים, אבל לא הורדתי את העוצמה. היא היתה צריכה ללמוד צייתנות.
*סוויש*! *סוויש*! *סוויש*! *סוויש*!
היא התחילה ממש לבכות. אבל כף העץ לא משה מבין שיניה.
*סוויש*! *סוויש*! *סוויש*! *סוויש*!
הישבן והירכיים שלה כבר קיבלו צבע סגול עז. החבורות ישארו עליה לימים ארוכים.
*סוויש*! *סוויש*! *סוויש*! *סוויש*!
"קינמון!", היא צעקה. "קינמון! קינמון! קינמון!" מילת הביטחון שלה.
הפסקתי. נותן לה לנשום על הרצפה. הרמתי אותה בעדינות מהרצפה. לקחתי מגבת נייר, וניגבתי את הדמעות. ואז את הנזלת שלה. חיבקתי אותה. היא המשיכה להתייפח מהכאב. חיבקתי אותה. עטפתי אותה לתוכי.
"את מבינה מה עשית לא בסדר, לילונת?"
"הייתי ילדה רעה. סליחה, אדוני אדוני. סליחה. סליחה. סליחה סליחה. סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה."
"ואת תהיי ילדה טובה, לילונת, נכון?"
היא רק התייפחה אל תוך הכתף שלי.
אחרי עוד כמה דקות כאלו, שלחתי אותה להתקלח. עדיף במים קרים, כדי להרגיע את החבורות שעומדות להיווצר לה על הישבן. והתחלתי להכין ארוחת ערב בעצמי. את הכלים היא כבר תגמור להדיח מחר.