אולפקטורי. אופטי. אוקולומוטור. טרוקליארי. טריגמינל…
אולפקטורי. אוקולומוטור. אופטי. טרוקליארי. טריגמינלי. אבדוסנסי…
אולפקטורי. אופטי. אוקולומוטורי. טריגמינלי. טרוקליארי. פסיאליס?
העצבים הללו עלו לי על העצבים.
זה היה מתסכל. אחד המבחנים הגדולים והקשים של הסימסטר התקרב, ואני לא מצליחה לשנן את כל החומר הזה. גופי מרקל וגופיפי קראוס. איבר רופיני והכזהו של מייסנר. ואת הכל אני אמורה להצליח לזכור בעל פה. הנוסיספטורים שלי שיוועו לתשומת לב, ומערכת העצבים הסימפתטית שלי שיוועה להרגיע אותי שוב, אבל גבירתי התעקשה.
אולפקטורי. אופטי. אוקולומוטור. טרוקליארי. טריגמינלי. אבדוסנסי. פסיאליס?
ואולי לא פחות משאלי התעקשה, אני התעקשתי. לא רציתי לאכזב אותה. רציתי להסב לה גאווה.
אולפקטורי. אופטי. אוקולומוטור. טרוקליארי. טריגמינלי. אבדוסנסי. פסיאליס. וסטיבו… וסטיבו…
מה לעזאזל היתה המילה הארורה הזאת?
ידיים על כתפיי. שלה. כמובן. הרפתי עצמי אחורה בכיסא. שקעתי אל המגע. המוח שלי כאב.
היא הקליקה באצבעותיה. קמתי מייד, מסתובבת לפנות אליה. אל החיוך שלה שכל כך אהבתי. היא הניחה יד על כל לחי שלי, עוטפת את ראשי בכפות ידיה. אני גבוהה, אבל היא עדיין הצליחה להתמר מעלי.
"אלי…?"
"מה, גבירתי?"
"נכנסתי למערכת הזאת שלכם אונליין. התחילו להגיע ציונים מהסימסטר."
אוי לא. "כן…"
"אני ממש גאה בך, קטנה שלי."
לא יכולתי לעמוד יותר. המתח והתסכול של השבועות האחרונים התפרקו בבת אחת. מילולית, קרסתי אליה, הברכיים שלי לא מחזיקות אותי. אם היא לא היתה תופסת אותי, מחזיקה אותי, עוטפת אותי, הייתי נופלת לרצפה. התפרקתי. מייבבת.
"שששש… שששש… את נהדרת, אלי. את נהדרת ומוצלחת. אם כי עכשיו גרמת לי לפקפק בעצמי. למה כשאני מצליפה בך את לא בוכה ככה?"
"להתפשט, גבירתי?", אמרתי מבין הדמעות, לא מסווה את התקווה.
"לא. לא עכשיו. אבל יש לי הפתעה בשבילך הערב."
"מה ההפתעה?"
היא נישקה אותי על המצח. מה שלא באמת גרם לדמעות לעצור. "אל תגידי לאף אחד שגיליתי לך, אבל אני מתכוונת לחבר רצועה לקולר שלך, ולקחת אותך למסיבה במועדון."
איתה, בקולר, מחוץ לבית?! לא קרה הרבה. היא התעקשה שהשליטה שלה עלי היא רק כשאנחנו ביחד, ובעיקר כשאנחנו אצלה. מה שרוב הזמן קרה ממילא, כי רציתי להיות איתה והיא רצתה להיות איתי. ובכל זאת היא התעקשה שאמשיך להחזיק ולשלם על החדר שלי בדירת השותפות. היא שבה ואמרה שאם אני לא עצמאית, מה שווה כל השליטה שלה עלי?
"לכי לשטוף פנים. את מלאה נזלת כמו ילדה בת חמש."
"אבל אני באמת ילדה בת חמש…"
"אולי במועדון. נראה."
פניתי ללכת, וברגע האחרון היא סובבה אותי בחזרה אליה, מושכת אותי לנשיקה עמוקה. כן, עם כל הדמעות והנזלת. היא ידעה איך להזכיר לי שאני שלה. שייכת. אהובה. ראוייה.
"ותגלחי את בית השחי שלך הפעם, כן? אבל לא את הכוס". היא ליטפה אותו. כמעט קרסתי שוב.
היא שיגרה אותי לשטוף פנים בטפיחה עזה על העכוז.
אולפקטורי. אופטי. אוקולומוטור. טרוקליארי. טריגמינלי. אבדוסנסי. פסיאליס. וסטיבו-מה-שלא-יהיה. גלוסו-מי-זוכר-בכלל. עצב הואגוס.
כן. עצב הואגוס שלי בער.
# # # # # # #
עמדנו בתור בכניסה למועדון. אני בשמלה קלה עם ריצ'-רץ', שלא תשאר הרבה מרגע שנכנס פנימה, ועם הקולר. הקולר שלה. מחוץ לבית. והיא, היא לבשה את אחת מהשמלות השחורות הקטנות שלה, ועקבים שגרמו לה להיות גבוהה ממני בראש שלם. שמלה שחורה קטנה. כן. על רוב הנשים האחרות, זאת היתה בטח שמלה כמעט צנועה. אבל עליה, השמלה הזאת לא כיסתה הרבה. גם הכתפיים נותרו חשופות, והציצים שלה, גם אם כלל לא היו חשופים, בהחלט היו שם. בלעתי קצת ריר. אני אשה עצמאית וחזקה, ואני יכולה לעשות את זה. אני ילדה קטנה וטובה שיצאה לבלות עם אמא שלה. אני אשה עצמאית וחזקה. אני ילדה קטנה וטובה.
לא. זה לא סותר.
"ההסכמות הרגילות?", שאלה.
"כן. ההסכמות הרגילות. אבל בלי הרבה כאב הערב?"
"בסדר גמור. בלי הרבה כאב הערב". היא הקפידה לחזור על דברי ועל ההסכמות בקול רם. "לא תכננתי. אולי אשקיע הערב קצת בציד. יפריע לך אם אשתמש בך לצורך הזה?"
היא היתה עם אחרות, לפעמים. לא היה לי אכפת. לא יכולתי לרצות יותר ממה שכבר היה לי לי. ממה שכבר היה לנו.
"זה אומר שאני מקבלת ממך יותר תשומת לב, לא?"
"בהחלט. אני לא עוזבת אותך לבד לרגע."