על הגדה

קל להשוויץ בתמונות מרהיבות של אשה יפה כפותה וסובלת.

אבל אני מורד! אני מיוחדג! אני לא כמו כולם!

אז הנה לכן פוסט משעמם על מה שקורה לפני שנפגשים. או במקרה הזה אחרי, לקראת הפעם הבאה.

השרשרת שרציתי לארוז קיבלה צבע מכוער של קורוזיה. לא יודע אם חלודה, בדיוק, אבל חימצון כזן או אחר. לא, זה מגעיל מדי. קערה, חומץ, יומיים השריה.

בינתיים, סשן. הסתדרנו בלי.

אחרי יומיים השריה, שטיפה במים. ניגוב יסודי. ריסוס ב-WD40. עצה: פעם הבאה, לרסס WD40 במקום מאוורר.

במפתיע, WD40 נחשב food-safe לצרכים מסויימים. מותר לעשות בו שימוש בקווי אוכל תעשייתיים. כמובן, עדיף שלא יגע באוכל ישירות. זה דוחה. בכמויות גדולות WD40 עשוי לגרום לגירוי עור בקרב אנשים מסויימים. לאחר שאסיים לצחצח את השלשלאות הללו, לא יהיה מדובר בכמויות גדולות, אלא בשכבת מגן דקיקה.

(וכן, ללמוד על בדס"ם זה גם לעצור לקרוא על החומרים שאתה עומד לעשות בהם שימוש. כי לא כולנו שולטים מלידה שיודעים הכל מבטן, מלידה.)

השלשלאות כרגע נחתכו מחדש (לפני השימון. אני לא מנסה להוריד לעצמי אצבעות) לשמש כתחליף אזיקים. שרשרת חוליות מסביב לכל גף, והנה יש אזיק שמספק תחושה יחודית, וכוח פיסי עצום. לא משנה עד כמה היא משתוללת, האזיק הוא לא מה שיכנע. חלקים אחרים בריג? אולי.

אז נו, הצלחתי לעוף על עצמי באופן כלובי בפוסט משעמם על תחזוקת ציוד?