לפני שנה. 2 באפריל 2023 בשעה 4:31
אני לא אדם של הגיגים או של תיאורי פנטזיות התמסרות ("רק בידיים שלי תרגישי מה זאת באמת התמסרות. רק לרגלי תרגישי באמת איך זה להיות אשה.). מקסימום, אני אדם של הומור ילדותי. היו ימים שרק כתבתי ושירבטתי שירה, בייחוד כשחיזרתי אחרי בחורה. ומאז התבגרתי, הבנתי מה הבעיה - אולי בלב זה פוגע אבל לא במטרה. אז מה נחוץ לי? כלום. אבל צעצועים זה כיף. ומישהי לשחק בה ואיתה. ולהשאיר סימנים זה גם כיף. ואי אפשר בלי אפטרקייר. טִפּוּלבְּתָר? אבל אני לא כותב על מה שהיה. זה אישי. זה אינטימי. תמונות? כן, למה לא להשוויץ בצעצועה?
