צלב סיינט אנדרו "מאולתר". מה מאולתר, עבדתי עליו בטח כשלושת-רבעי השעה. כדי שאהיה בטוח שהוא חזק ויציב.
הו, זה היה סשן נהדר. היה לי ממש כיף. ולילית מהממת.
יש הרבה עוינות בכלוב, וב"קהילה" הקינקית בכלל, ובציבור הרחב, כמובן, לנושאי בריאות הנפש. ובפרט לאלו שנושאים את העול.
גם ישירה, וגם עקיפה. ביקורת על שולטים-לכאורה שריקים מבפנים, שמשתמשים בבדס"ם כדי למלא חללים, ועוד שלל התבטאויות שגם אם לא מתייחסות ישירות לדכאון, בהחלט מדברות על הסממנים.
אז שלום לכם. אני עם דכאון קליני. עמיד לתרופות. רע לי. לפעמים פחות רע לי. בימים אלו רע לי יותר. וכן, פעילויות שונות גורמות לכך שפחות רע לי. קשירות ושאר ענייני קינק מסבות לי הנאה. סיפוק. אני נהנה מהמגע האנושי. אני נהנה מהענקת כאב. אני נהנה מקשירות, משלל סיבות. אני אפילו נהנה מהיצירה של צעצועים קינקיים.
זה לא אומר שלא אכפת לי ממי שמולי. אני לא אקשור כל אחת. רק את מי שטוב לי איתה. אני אולי אהמר, לפעמים, ואקשור גם בלי לשבת על קפה קודם, רק אחרי שיחה בטלפון, אבל לא, אני לא קושר כל אחת. וזה לא אומר, חלילה, שאני מתפשר על בטיחות. או על שלומה של הנקשרת. אני יותר פרנואידי מלא מעט מהקושרים. כאילו, אתם באמת מוכנים לתלות מחבלי 5מ"מ?!
את הקשירה כאן בתמונות יכולתי לעשות ברבע זמן. ראו נניח את האזיק על כל קרסול. זה היה עובד עם לולאה פשוטה. וכן הלאה. כל אלמנט כמעט בלגו הזה היה יכול להיות פשוט יותר. אולי לא פחות בטוח, אבל בהחלט מכאיב יותר. וכאב ישיר מהחבל הוא לא החווייה אליה כיוונתי.
אז כן. אני סובל מדכאון. זאת מחלה. האפלה משמשת לי כחברה ותיקה ונודניקית, כזאת שלא מקבלת רמזים שהגיע כבר הזמן ללכת הביתה ולעזוב אותי בשקט. זאת מחלה. ואני קושר כי לעשות דברים שהם כיף, גורם לי להרגיש טוב יותר. זאת ההגדרה של כיף, לא?
לא מעט אנשים סובלים מדכאון. הרוב פשוט לא מדברים על זה. הרוב מסתירים, כי אין להם כוח להתמודד עם הנשמות הטובות מסביב. וכי גם אנשים שאוהבים אותך, לא באמת רוצים לשמוע עד כמה רע לך.
יש לי דכאון. אני ריק מבפנים. או מלא בדברים הלא נכונים. המטפורות מתאימות עצמן לצורך הרטורי, כדרכן של מטפורות. ברור לי שפוסט אחד לא ישים קץ לסטיגמות המרושעות. בטח לא פוסא בכלוב שיקרא על ידי עשרה אנשים, במקרה הטוב. אבל כמו שנאמר בפרקי אבות - "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה".
