בשקט. בחושך. את לא יודעת מי מתקרב. אולי זה אני. אולי לא. את מתחת לעץ הזית הזקן. שורשיו בוקעים את האדמה, ומכאיבים לרגלייך. לא פעם ראשונה שאנחנו שם. כבר נאזקת אל העץ העתיק. עץ שקיים כאן כנראה מלפני שהורינו נולדו. מי יודע כמה נשים אחרים נקשרו אליו. נבעלו עליו. עלי הזית היבשים שנשרו זה מכבר מרשרשים תחת רגלייך. פה ושם זית שכבר עבר את שלב הבשלות מפיץ ניחוח כבד, משכר. תן קורא במרחק. אחר מצטרף אליו. יללות התנים ממלאות את האוויר, ממלאות את ליבך פחד קמאי. פחד מהפרא. מהאחר. מכל מה שהתרבות האנושית לא בייתה עדיין. הירח היה מלא לפני כמה ימים, נמאס לו, והוא כבר חסר כרבע. יש לך די אור, תחת עץ הזית השקט, לצפות מלמעלה על רחובות העיר. הילדים כבר הלכו לישון בשעה הזאת. רוב המבוגרים גם. והם מנהלים את חייהם הרגילים והנורמלים, ולא מדמיינים שרק מאות מטרים מהם, את כורעת על ידייך ורגלייך, עלי זית יבשים רוחשים תחת רגלייך, והצרצר המעצבן לא מוכן לשתוק קצת. הם לא מדמיינים את החופש האדיר שהכניעה מעניקה לך. את החירות שהתמסרות למרד, ליציאה מהתלם. רק בכניעה, החופש. והם לא מבינים שהם עבדי הזמן, והם עצמם אינם בני חורין. הם אינם זוכים למה שכבר טעמת, למה שאת כמהה לעוד ממנו.
את תמתיני בשקט, בדממה. הגאג מחכה בפה שלך. רצועותיו משפשפות את זוויות פיך. ואז שנינו נקרע מצחוק, כי אי מצב שאני אצליח אפילו לדרוש משהו כזה בפנים חתומות. אין מצב שאני מסוגל לקחת את עצמי כל כך ברצינות, ואת יודעת את זה. ואם כבר היו לי פנטסיות, וכמובן שיש לי, הן לא היו בנאליות כל כך. אבל אם את מכירה עץ זית מוצלח, ספרי לי.