על הגדה

הזמנתי צלמת לתעד סשן קשירה. בין לבין, היא האירה לי נקודה חשובה על ההבדל בין סוויצ'ים לשולטים אמיתיים.

פוזה.

כהכללה, סוויצ'ים לא צריכים את הפוזה. ללבוש את המסכה כל הזמן. להיות קשוחים. להיות בפרסונה כל רגע ורגע. שולטים אמיתיים לא יכולים בלי זה. אסור לשבור את הדמות. לא מעט מפחדים אפילו להתבדח. כי זה out of character. חייבים להיות רציניים כל רגע ורגע. כהכללה, כן. כהכללה. כהכללה. ואני יודע שבתגובות יאשימו אותי שאני מכליל. כמובן שאני מכליל, ושזאת הכללה, ושיש שולטים ממש מצחיקים.

(ובהחלט, יש נשלטות שזה חשוב להן. שבדיחות מוציאות אותן מהספייס. עצוב, אבל הן כנראה לא הנשלטות המתאימות עבורי. מבחינתי, לא להתבדח, זה גבול אדום כשולט. ומשהו ממש לא חיובי כנשלט.)

יש עוד הבדלים, כמובן. סוויצ'ים מבינים טוב יותר את הדינמיקה של חילופי הכוח, כי הם חוו אותה משני הצדדים. אבל כן, זה הבדל מהותי מאוד, שמתחלפים פשוט נוטים לקחת את עצמם פחות ברצינות.

כמובן, זה לא עניין נשלט של בחירה, להיות מתחלף או שולטני. כל אחד (או אחת) ומה שעושה לו את זה. המילים "מתחלף" אן "סוויץ'" ממילא בעייתיות, כי אנחנו לא רק דבר אחד בכל רגע. אנחנו שני הדברים כל הזמן, ומחצינים את הצד הרלוונטי בהתאם לסיטואציה.

בתמונות, לא מהיום, קשירה של א' בדאנג'ן. כנראה מסדום. אני כורע ברך לרגליה. כי זה מה שנדרש באותו הרגע. אם כי, לכרוע בזמן קשירה זה משהו שכל קושר צריך לעשות לפעמים. בין אם הוא (או היא) מתחלף או שולטני. וזה לא סממן של חולשה, בזמן קשירה. ותודה לשלומי על התמונות הנהדרות. אפילו לא הייתי יודע שקוראים לו שלומי, אם הוא לא היה חתום על התמונות...