החיים שלי הם ככל הנראה קומדיה. קומדיה זה לא בהכרח דבר טוב. הבסיס של קומדיה, ברוב המקרים - מאפרים קישון ועד הקומדיות הרומנטיות - הוא התעללות כזאת או אחרת בגיבורים.
והחלק הכי מוזר הוא עד כמה לפני אפילו חמש שנים הדברים שאני עושה היום היו נשמעים לי מוזרים. אני עומד במועדון, מסדר את החבלים אחרי קשירה, סשן של חבלים עם אסטרה כאב, ובאה מישהי ומבקשת שאקשור אותה. מישהי שכבר קשרתי בעבר. אבל ניתקתי איתה את הקשר. ואני מסרב לקשור אותה שוב, והיא מורידה חולצה ומורחת עלי את הציצים שלה כדי לשכנע אותי להסכים. ואני ממשיך לסדר את החבלים, ומנסה להתעלם במופגנתיות (כן, אני יודע). וציצים יפים ומוצלחים, דווקא. לא אומר. אבל אני לא טוב בלתת לאנשים הזדמנות שניה לפגוע בי. סליחה, קוראים לזה "לסלוח". אני לא טוב בלסלוח.
כשהתגרשתי, בן דוד שלי ניסה לנחם אותי, ואמר שעכשיו אני עומד לזיין המון. אני לא מזיין המון - אני אפילו לא מחפש את זה - אבל שנשים ירצו עד כדי כך בחברתי?! קומדיה. החיים הם קומדיה. ולא אחת סבירה כל כך.