לא מזמן מישהו פתח דיון מטופש בפורומים על האם האסתטיקה הבדס"מית באמת מדברת לאנשים. מטופש. לכל אחד מדבר מה שמדבר אליו. ואני, יש לי חיבה לתליית נשים בחורשות אקליפטוס.
והשיר... אסתטיקה אחרת שאני סוטה בה היא חיבה לשירים עבריים ישנים. השיר הזה, לא רק שהוא כמעט תמיד מצליח להרגיע אותי קצת, אלא שאיכשהו הוא מקפל לתוכו את תפישת המיניות שאני מחפש. רוגע. קרירות של לפנות ערב. מרחבים פתוחים. ריח של אקליפטוס. שקט. ואחריו יללת התן. עכשיו רק למצוא מישהי סוטה מספיק, כדי שתרצה להקשר לצלילי מוזיקה עברית...
(לא באמת מחפש, יש די נקשרות בחיי, אבל היי, לאהוב מוזיקה עברית זה באמת בונוס אדיר.)
וחוץ מזה, מבחינתי השיר הזה הוא געגועים לישראל של פעם - כן, נוסטלגיה דמיונית אולי - שדווקא עכשיו, בעת צרה, אנחנו סוף סוף רואים אותה זוקפת את ראשה, ומפסיקה להתבייש.
אני חייב לציין שאיכשהו אף פעם לא התחברתי לעדנה גורן. ולקח לי זמן לגלות את אושיק לוי כזמר, מעבר להופעותיו בתוכניות ילדים של הטלויזיה החינוכית.
אושיק לוי -
יהודית ויעקב רביץ, מתוך אחד האלבומים הפחות ידועים שלה, וחבל שכך -
