זה לא משהו שאני יכול לשנות, הוא אמר לי אחרי שקרא את שכתבתי.
אני יודעת, אני יודעת שזה משהו שאתה לא יכול לשנות, בהתחשב בסדרי העדיפויות המקובלים על שנינו. זה לא הופך את העניינים לפשוטים יותר עבורי, אבל אני מקבלת אותם.
השאלה היא, וזו לא שאלה חדשה עבורי, האם אני מסוגלת להתמודד עם הדברים. אם הפגישה מצוינת, אבל הימים שאחריה עגומים, האם זה שווה את זה? יש מי שיטען שהם עגומים בגלל שאני מניחה להם להפוך עגומים, אבל מדובר בטיעון שלא מחזיק, מכיוון שבאותה מידה ניתן לטעון שהפגישה מצוינת בגלל שאני מניחה לה להפוך לכזו. במילים אחרות - זו אני, וכמו שאני מתמסרת בפגישה, אני חסרה לאחריה. לא מדובר פה על תשוקה בלתי נשלטת לתשומת לב בלתי פוסקת. לא ולא. אני לא נהנית מעניינים שכאלה. אני מדברת על ההרגשה, שקשה לי להתווכח איתה. אני מדברת על התחושה שלי שהוא מתרחק, שהוא פחות מעוניין אחרי הפגישה, בניגוד אליי - שרוצה עוד ויותר. עם הזמן שעובר, אני פחות זקוקה, הוא צריך יותר. מקסים ממש.
אבל יש דברים חשובים מכך, ואני לא טוענת אחרת. אני לא טוענת שחשוב יותר שידבר איתי על חשבון עבודתו, על חשבון אשתו, על חשבון ילדיו. לא ולא, וזו החלטה הדדית. אני לא חושבת שכשאי אפשר צריך לעשות שמיניות באוויר ולהגניב עוד כמה שורות במסנג'ר איתי. כלל וכלל לא. יש מציאות והיא קודמת לקשר שלנו. מה אני מנסה לומר פה? לא ממש ברור.
לפני 14 שנים. 25 בנובמבר 2009 בשעה 9:16