צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקריות מתוכננת מראש

אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה
לפני 10 שנים. Aug 30, 2011, 7:39 PM

אני עוד מנגנת, ואחרי שנתיים בערך אני מוצאת את עצמי רוצה לגנוב לעצמי כל כך הרבה שורות שכבר כתבתי.
מעניין מה זה אומר עליי, שלא מעט דברים שכתבתי לפני כל כך הרבה ימים, נראים לי אקטואליים להפליא.
האם זה אומר שאני צפויה? בהחלט. משעממת? את עצמי די הרבה. צריכה למחזר פוסטים? עד כאן. גיטרה ישנה וכל זה, אבל כנראה שלא איבדתי את החשק לנגן, או לכתוב, כבר איבדתי את הדימוי שמלכתחילה לא היה מהמוצלחים.

לפני 12 שנים. Nov 25, 2009, 11:37 AM

כואב לי כשאני מרגישה בחוסר הזה. כואב, אבל גם נעים.
זה כאב שמזכיר לי שאני צריכה אותו, כאב שמזכיר לי שאני צריכה להיות קשובה וסבלנית. זה כאב שמחדד אצלי את תחושת ההתמסרות.

לפני 12 שנים. Nov 25, 2009, 9:16 AM

זה לא משהו שאני יכול לשנות, הוא אמר לי אחרי שקרא את שכתבתי.
אני יודעת, אני יודעת שזה משהו שאתה לא יכול לשנות, בהתחשב בסדרי העדיפויות המקובלים על שנינו. זה לא הופך את העניינים לפשוטים יותר עבורי, אבל אני מקבלת אותם.

השאלה היא, וזו לא שאלה חדשה עבורי, האם אני מסוגלת להתמודד עם הדברים. אם הפגישה מצוינת, אבל הימים שאחריה עגומים, האם זה שווה את זה? יש מי שיטען שהם עגומים בגלל שאני מניחה להם להפוך עגומים, אבל מדובר בטיעון שלא מחזיק, מכיוון שבאותה מידה ניתן לטעון שהפגישה מצוינת בגלל שאני מניחה לה להפוך לכזו. במילים אחרות - זו אני, וכמו שאני מתמסרת בפגישה, אני חסרה לאחריה. לא מדובר פה על תשוקה בלתי נשלטת לתשומת לב בלתי פוסקת. לא ולא. אני לא נהנית מעניינים שכאלה. אני מדברת על ההרגשה, שקשה לי להתווכח איתה. אני מדברת על התחושה שלי שהוא מתרחק, שהוא פחות מעוניין אחרי הפגישה, בניגוד אליי - שרוצה עוד ויותר. עם הזמן שעובר, אני פחות זקוקה, הוא צריך יותר. מקסים ממש.

אבל יש דברים חשובים מכך, ואני לא טוענת אחרת. אני לא טוענת שחשוב יותר שידבר איתי על חשבון עבודתו, על חשבון אשתו, על חשבון ילדיו. לא ולא, וזו החלטה הדדית. אני לא חושבת שכשאי אפשר צריך לעשות שמיניות באוויר ולהגניב עוד כמה שורות במסנג'ר איתי. כלל וכלל לא. יש מציאות והיא קודמת לקשר שלנו. מה אני מנסה לומר פה? לא ממש ברור.

לפני 12 שנים. Nov 24, 2009, 10:33 AM

מסתבר שאני זוכרת את הלינק לכלוב. לא זאת בלבד; אני אפילו זוכרת את הסיסמה לניק שלי, שכבר הספיק להעלות עובש כמה וכמה פעמים.
זה לא שיש לי המון מה לכתוב. אולי קצת. אולי קצת יותר. בכל אופן, יכולתי להמנע מכתיבה ולהסתפק במחשבות שקשה לי להחליט האם הן יותר עגומות או יותר עקומות, אבל החלטתי שהגיע הזמן לכתוב משהו, לפני שאשכח איך מקלידים.

קניתי את האלבום של יוני בלוך. בחנות ביקשתי את החדש שלו, והמוכר תקע בי עיניים מבולבלות ותהה - האחרון? כן, נו, זה חדש מבחינתי. לא שזה אלבום מופת, אבל יש בו דברים שמשעשעים אותי, וגם זה משהו.

אז לפני כמה ימים הוא בא לבקר אותי, אחרי שכבר הרבה זמן לא. זו היתה הפסקה לא רק מבחינת הפגישות, אלא גם מבחינת דברים שחשבנו עליהם, שאמרנו אותם - למשל המילה אדוני, שלא אמרתי הרבה מאוד זמן, למרות שחשבתי אותה לא מעט, בעיקר בסיטואציות שמתרחשות כשהעיניים שלי נעצמות מאליהן.

אז נפגשנו. לפגישה קדמו כמה שיחות שחלקן היה מבאס בעיקר ומייאש בקצוות, ושיחה אחת בה אמרתי לו שחסר לי החלק הזה בחיים, שמגרדת לי בלוטת השפחתיות למרות שאין מצב לחזור למה שהיה פעם, פשוט כי אי אפשר טכנית. דברים השתנו וגם אנחנו, אבל יש דברים שכנראה לא יעלמו מהר כל כך, נניח הרצון שלי לכרוע לרגליו ולהיות מאושרת.

אז נפגשנו. היו שם כמה אמירות קודם לכן, שכללו סוג של תיאום ציפיות והצהרות לגבי מה שאנחנו רוצים אחד מהשני ובכלל מהקשר, תוך ידיעה שדברים אינם קבועים, ושאפשר לשנות את דעתנו, ואפשר לדבר על דברים תוך כדי וגם אחרי.

אז נפגשנו. זה היה בדיוק כמו שקיויתי שיהיה, נעים וכואב. זה היה בדיוק כמו שרציתי, כמו שדמיינתי את עצמי בחיקו, כמו שהייתי צריכה. ואז ישבנו ושתינו מיץ תפוזים ודיברנו על דברים שרחוקים מלהיות קשורים לעולם הזה, ואז הוא הלך.

אז נפגשנו, ולמחרת היה לי קשה. הפגישות מעוררות אצלי את התאבון, גורמות לי לרצות עוד ממנו. ואין. ידעתי שלא יהיה, אבל זה לא הופך את העניין ליותר פשוט. הוא טרוד ועסוק בעניינים משמעותיים, ופשוט אין לו יכולת להצטרף לאפטר-פרטי שארגנתי לעצמי. הוא לא יכול ללטף לי את השיער דרך הטלפון, הוא לא מסוגל לדבר איתי כמו שהייתי רוצה, זה לא שהוא לא רוצה. זה לא גורם לעניינים להיות יותר נחמדים בעיניי, אני לא משקרת. זה גורם לי להבין, אבל הבאסה פה. היא פה. אני נלחמת עכשיו ברצון שלי להגן על עצמי, להתרחק, לקחת אוויר ולשחק כאילו לא אכפת לי. אני אוהבת אותו מאוד, אני אוהבת את הקשר שלנו וטוב לי שגם אם לא הצלחנו למצוא את שביל הזהב, לפחות מצאנו את המצפן. אני אוהבת את מה שיש בינינו, אבל עכשיו אני בבאסה, ואותה אני שונאת.

לפני 17 שנים. May 2, 2005, 2:52 PM

אל תספרי לי את מה שאני לא רוצה לשמוע, זה מיותר, ואני יודע מה את מרגישה, את הרי לא יכולה להסתיר ממני דבר. אני מכיר אותך היטב, כל אות וכל תו ברורים לי, את כספר הפתוח, את שלי. גם את מה שאני לא מבין אצלך, אני לא ממהר לחקור, הכל יתבהר עם הזמן, תנשמי קצת, אנחנו לא במירוץ, וגם שם אפשר להפסיק לרגע ולהחזיק בצד אם כואב.

אל תעשי את הפרצוף הנעלב שלך, אני יודע שאת לא רדודה ושטחית, אני יודע שיש בך רבדים, אני מבין את זה, והעובדה שאני בוחר להתעלם ממשהו לפעמים לא אומר שאני שוכח ממנו. תסמכי עליי, אני כאן בשבילך, לא? אני חזק, ואת יכולה להרשות לעצמך להיות חלשה לידי. תני לעצמך לאבד שליטה, תני לי לקחת אותה.

את יודעת, לא חשבתי שזה יהיה ככה. תני לי את היד שלך, תרגישי את הלב שלי הולם, את לא חושבת שאת מרגשת אותי? את חושבת שאני פה רק בשבילך? לא, אני פה גם בשבילי, ובעיקר בשבילנו, אבל שנינו צריכים להבין את הכללים, ומה קורה למי שעובר עליהם.

אני אולי קשה אלייך לפעמים, אבל יום אחד תביני שזה בשבילך. יש רכות בעוצמה הזו.

לפני 17 שנים. May 2, 2005, 3:38 AM

(שלום חנוך, וההמשך לא פחות יפה).

כשעוברות עליי טלטלות רגשיות, אני מאבדת יכולות בסיסיות, כמו לאכול כמו שצריך, לישון, להירגע. אלה יכולות להיות טלטלות מהסוג העצוב או המשמח, זה לא ממש משנה, כי למה לישון כשאפשר לחשוב, להרהר, ולחשוב עוד קצת על מה שהיה ומה ש(אולי) יהיה, ולנתח בדיוק (אבל בדיוק) את הכל, עד הפרט הזעיר ביותר?
אז אני לא כל כך ישנה לאחרונה, וגם לא ממש אוכלת, כי מי מתעניין בדברים חומריים, כשאפשר לבלבל לעצמי במוח בנוגע למה אמרתי, מה הוא אמר, ולמה לא אמרתי את כל מה שרציתי לומר. מי אמר בת 16 ולא קיבל?

לפני 17 שנים. May 1, 2005, 7:51 PM

אבל היום חזרה אליי הבינה. מסתבר ש(אי) שפיות זמנית היא יותר מלהקה עם שיר אחד. לפעמים אני יכולה להיות ממש עיוורת ומטומטמת, לא לשים לב לשום דבר, להתעקש על זוטות, ובאופן כללי להיות אהבלה גמורה.
טעיתי, ואת זה אני אומרת בכנות גמורה, טעיתי כי חשבתי שאני צודקת והוא טועה, חטאתי בחטא הגאווה, וכמעט איבדתי אותו. מזל שזה רק כמעט.