ואכתוב.
מכל הדברים בעולם, לעצום עיניים?
מה את רואה ילדה כשאת עוצמת עיניים?
אנחנו נתחיל ונרד במרתף הזה שנקרא נפש. תרד איתי טוב?
בפעם האחרונה שהגעתי לכאן היו עכבישים וקורים.
תבין שביום יום אני לא מסתובבת במרתפים.
אני יושבת בחדרים עם ניאונים גדולים, סביב שולחן מעץ אלון מהודר, חולצה מכופתרת, אבל תמיד יש פאנץ', תמיד יש. הכפתור פתוח, השיער אסוף ברישול, השסע הקטן.
תבין אני נושאת איתי עוד אישה.
היא היא זה אני.
אני רוצה שתשלח יד ארוכה בין הרגלים שלי בדיוק כשנגיע לשקופית עם הדברים החשובים. אין צורך במשחק מקדים, אני רטובה תמיד. אתה תשלח אליי את המבט הזה שאומר 'אל תזוזי'. מבט שיתבע ממני להוריד את החיוך.
שם מתחת לשולחן אני שלך, אני- אני.
'שלא תעיז להזיז את היד' אני אומרת בלב.
אני אגלגל עיניים ואתפוצץ בתוך היד שלך.
אדוני מדבר, כולם מקשיבים.
אני מספרת לך בעיניים מה אני רוצה לעשות לך בשירותים.
תצטרך לרסן אותי אדוני כי אני טורפת קטנה שלא יודעת שובע.
אתה תוריד אותי על הברכיים ותשלח יד לסנטר.
אני אעצום עיניים , קשה לי עם המבט הזה שלך לתוך העיניים שלי אדוני.
אני אשפיל מבט ואהיה גאה.אשפיל מבט ואהיה גאה.אני הכי גאה להיות שלך.
תבין ה'שלך' הזה. עושה לי צמרמורת, השייכות, ההזדקקות היא- היא.
אדוני חכם, הוא כותב שירים בלי שהוא יודע.
כשאני לידו אין לי צורך במילים.
את מה שתספר הדממה לא יספרו אלף סיפורים.
המחשבה שתיתן-ותיקח ותיתן-ותיקח מסחררת אותי.
היא קצת אני, שתי הנשים שבי. הדיסוננס המושלם הזה.
שבזכותו אני-אני.
