שאלות ואז עוד שאלות

החתלתולה רוצה אותי אדון, יציב, שקט.

ואני סוער, מאוהב, חושש לאבד.

(אני גם לא יודע אם מה שיתפתח בינינו יכלול גם צדדים יותר יומיומיים ופחות פרוותיים שלה ומה אני הייתי רוצה)

יש לי הרבה בטחון כשלא מאוד אכפת לי ואני רועד כמו אפרוח מבוהל כשהן נכנסות לי ללב (הbff שלי שמכירה טוב את הסערות האלה אצלי אומרת לי שאני חייב למקבל כדי להירגע).

אז פניתי אליה,

לשולטת המיתולוגית שלי

זאת שכל חשיפה הכי קטנה שלה זו עבודה מאומצת שלי.

שלח, היא כותבת לי ואני שולח

שלח עוד

ועוד..

אתה יודע שאתה זונה שלי נכון?

כן

כלבלב..

כן

תמיד תהיה, אתה יודע את זה?

כן

כן

כן

זונה שלה או לא, היא הכי רוצה אותי בעולם, הצורך שלה בי חזק מזה שלי בה. היא מתה עליי ומוכנה לסבול את חוסר העקביות שלי פעם אחר פעם. אני רק שולח הודעה (לפעמים אחרי חודשים או אפילו שנים) והיא מתמוססת.

הפנטזיה שלה זה לסרסר אותי. נתתי לה את הסיפוק הזה כמה פעמים, עם גבר די דוחה. עכשיו אני במקום אחר, אם היא רוצה לקבל אותי כזונה של אחרים גם, היא תצטרך לעבוד יותר. לפגוש אותי יותר, לבנות אמון, לגרום לי לרצות כל כך לשמח אותה שהזין המכוער והעבה שלו ייראה לי כמו כלי מדהים לסיפוקה. 

הבוקר, אחרי סשן ווירטואלי חביב, הראש שלי זקוף שוב, אני לא מרגיש כל כך חסר ישע אל מול הנזקקות שלי ל-🐅 החדשה והמהממת שלי.  אולי גם אניח את הטינדר בצד לכמה זמן למרות שיש כמה אופציות מפתות.

כלבלב?

כן

אתה יודע שאני יכולה לגרום לך לעשות הכל?

כן

אבל אני גם פה בשבילך לכל דבר, זוכר?

כן

רק צריך לתת מקום לדברים,

לא למסגר מדי אלא להשאר חשוף, לא לעשות סטיגיטימציה אלא לשהות באמפטיות, לא לכוון אלא להתבונן, 

(to practice- living in time) 

הצורך באחר לוכד את הווייתי במלחציים לוחצות

כל נשימה קוראת לי חסר

כל פעימת לב מלווה במנגינת רקע מדגדגת.

הכרתי אותה לפני שבוע וחצי.

במהלכם דיברנו המון בשיחות ארוכות ומלאות עניין אינסופי של התחלה.

עד עכשיו נפגשנו בסך הכל ללילה אחד ארוך

האינטראקציה בינינו השאירה אותנו מרוגשים וחסרי נשימה 

ולא יכולנו להתנתק זה מזה.

לשונה הארוכה מחטטת בפי בסקרנות לדקות ארוכות בעוד שדיה הקטנים והיפים נלחצים בכף ידי התומכת,

אני רוצה להיות חתלתולה קטנה היא לוחשת לי, אני לא רוצה להיות אני עכשיו,

ואני מאמץ אותה חזק חזק אליי, מלטף את שערה, נושם לתוכי את ריחה הטוב ולוחש לה נשיקות ניחומים.

ועכשיו אני....

חרד.

שוב אני מרגיש את האני נשמט אל האחר

שב אני מרגיש את המשקל הכבד והמוכר של ההזדקקות

את החרדה מלאבד.

אנחנו עדיין לא מכירים מספיק

אבל לכו ותסבירו את זה לילד הקטן והנזקק והצמא שנמצא בתוך הגבר המוכשר וההישגי.

כך אני נסחף אל מחוץ לעצמי.

ואני שונא את זה מאוד.. שונא את זה שכל כך הרבה אנרגיה מושקעת בהתרגשות וחרדה מהאחר בלי טיפת וודאות. פאק.

אבל..

א. אם זה יתברר כלא מתאים אני עדיין יכול לשים לזה סוף (??) זה לא שחסרות לי הזדמנויות ואין סיבה להתפשר.

ב. היא כבר נפתחה בפניי מאוד ומראה את כל הסימנים הנכונים. אם אשחק את הקלפים נכון (בעיקר לא לחנוק/להתלהב מדי) היא תהיה שלי.

ג. אני תלוי אמנם בחסדיה וגחמותיה (בלא ידוע שהוא היא, בלי שיש לי אפשרות לסמוך על זה שהיא תשאר) אבל הדרך הזאת איננה נטולת סיכונים ובחרתי בכל זאת להיכנס אליה אז צריך לקבל את זה איכשהו.

אני פה בשביל לחקור. את עצמי מבחינה מינית ואת הקונספט של שליטה מבחינה תיאורטית.

ככל שאני חושב יותר על שליטה אני רואה אותה בכל מקום. בסצינות קטנות וגדולות של החיים. 

סצינה קטנה: בחורה 'וונילית' שרוצה להרגיש את הכוח שלי מתפרץ על השרירים ועל הגוף שלה כשאני תופס אותה בחוזקה תוך כדי שאני חופר בה. היא 'וונילית', אבל כשהיא מוצצת לי היא אוהבת להיחנק ממנו, לדחוף לתוכו את הראש שלה בכוח עד שכמעט כולו נבלע במורד הגרון שלה ואז לבלוע זרע מעורב בכאב.

סצינה גדולה: אמונה באל כל יכול שתמיד צריך לרצות ולפייס או מלך ארכאי שמקבל את הליגטימציה שלו מכניעות העם לרעיון עליונותו.

עוד סצינה גדולה: זוגיות לפי המודל התיאורטי הישן, כזאת שבה הגבר דומיננטי וכופה ושולט. זה כאילו המודל הישן, בפועל זה מעצב מאוד גם כיום את התפיסה שלנו של רעיון הזוגיות, גם אם העיצוב מתבטא על ידי התנגדות לרעיון ובאופן כללי זה פשוט שם.

כדי להשתכנע בכך, מספיק לשים לב בכמה שירים מופיעים מילים בסגנון: I'm yours, או I'll do everything for you וכאלה.

יש קשר חזק מאוד ומעניין בין רצון למשהו לבין רצון לבעלות עליו והוא שם ונוכח בכל פינה, האם זה חלק מרכזי בעסקי שליטהה?

אנחנו אוהבים להיות מובלים, אנחנו אוהבים להוביל, אנחנו רוצים להפסיק את ההתמודדות עם חרדת ההויה על ידי כניעה משותפת לתרבות ורעיונות.

ובנימה יותר אישית, אני רוצה שמישהו יתפוס את ידי לפעמים ויוליך אותי בשקט למקום שבו אין אני.

כפי שאפשר להבין מבין השורות אני חושב שהרעיון של השליטה הוא בסך הכל פירמול והוצאה לפועל של כוחות שפועלים ומשפיעים וצצים בכל מקום ואני גם חושב שלפעמים עדיף לכוחות הללו לפעול את פעולתם המחטאת (אם היא אכן מחטאת) בלי למסגר אותם תחת כותרות שליטה ובדסמ.

* מספיק שמישהי מעניינת מפנה אליי את הזרקור של תשומת הלב האינטימית הזאת ואני כמו עש בדרך לאור הכחול.

*חרדת ההתאהבות מערערת אותי, התחושה של האני שנשמט מעצמו אל זרועות חסדי האחר.

* מספיק שמישהי מעניינת מפנה אליי את הזרקור של תשומת הלב האינטימית הזאת ואני כמו עש בדרך לאור הכחול.

*חרדת ההתאהבות מערערת אותי, התחושה של האני שנשמט מעצמו אל זרועות חסדי האחר.

יש להעניק אתנן לאבדן

להקטיר לכבודו לבונה ריחנית

ולקרוא בשמו מפעם לפעם.

אך בד בבד קרקע נסדקת בבהילות מתחת לרגליים מופתעות

וחלל חשוך נפער לרווחה מתחת

וכפות הרגליים מפרפרות מתחת לגוף הנופל

מנסות להיאחז במשהו

אבל הקריסה היא שלמה

ועוטפת

חרדה לופתת

בעודי מתגלגל בחלל הריק.

..האמנם?

האמנם יש להעניק אתנן לאבדן?

לקרוא בשמו מפעם לפעם?

להקטיר לכבודו לבונה ריחנית?

?

גם לכם סקס וונילי מרגיש לפעמים כמו טקס תרבותי יותר מכל דבר אחר?

יש לי תחושה חזקה לאחרונה שחלק מהמשיכה שלי לקינק היא כי זה סקס לא 'מאושר' מבחינה חברית. הטאבו מאפשר לנשום לרגע מחוץ לגבולות המקובלים. בין הסדינים, מתעלס, אני לא רוצה אותם ולא זכר להם. אני תוהה אם זה given או שזה חסם כלשהו (שונא את המילה הזאת) והאם זה משנה בכלל. 

המין והחופש אם כן מתערבבים ביחד, האני העליון הולך לנוח, הוא לא רצוי בחדר המיטות.

בפוסט הקודם בסדרה על התעצבות המיניות שלי (הצטברות #1), דיברתי על המאורעות שקרו ב"חיידער" אליו הורי חסרי הביטחון שלחו אותי ושבו נחשפתי לראשונה למיניות במשחקי הילדים האחרים. אמשיך כעת מנקודה זאת.

בשנה שלאחריה הוריי כבר שלחו אותי לחיידער קרוב יותר לאזור מגוריי. דרך השער הירוק הגדול היינו נכנסים לחצר אספלט רחבה שבשני צידיה מתנשאים קרוואנים בגובה שני קומות מעוטרים במדרגות וגשרי מתכת שמובילים בין הקומות הגבוהות והקרקע. בהמשך החצר הייתה ירידת כורכר קטנה דרכה היינו יורדים לחצר כמעט זהה אך מוקפת בקרוואנים בעלי קומה אחת במקום שתיים. בחצרות ובקרוואנים האלה, שנראו בסך הכל כמו חיידער די סטנדרטי אני חושב, ביליתי חלק גדול מששת השנים שיבואו. אופן הלימוד במוסד היה חריג למדי ביחס לשאר החיידערים והיה מורכב בעיקר משינון טקסטים ארוכים בעגה ומקצב מיוחדים ובקולי קולות. חלק גדול מהם אני זוכר עד היום, מיליון ואחת שנים לאחר מכן.

שמו של המורה של כיתה ג', השנה שבה התחלתי ללמוד שם, היה אמנון (שם בדוי או לא בדוי?). הוא היה איש די נחמד וקצת מוזר, בעל משקפי תחתיות בירה שהדגישו את העיניים הקטנות והמימיות שלו, זקן מדובלל וריח קצת לא נעים. אני לא חושב שהוא שרד יותר מחצי שנה אבל הוא היה נחמד, כשהוא היכה אותנו הוא עשה את זה עם צער מסוים שהורגש במגע ידיו ודרך שכבות הבגדים שכיסו על ישבננו הקטנים. השיטה החינוכית שלו נצמדה לאלגוריתם הבא. ראשית היו תחנונים, צעקות ואיומים בניסיון להשכין שקט בדרכי שלום.(הכריזמה שלו הייתה נמוכה יותר מזו של שולחנות הפורמייקה הירוקים והמקולפים שלצידם ישבנו, כך שלא באמת היה לו סיכוי). לאחר ששלב זה כשל הוא היה מזהה תלמיד סורר במיוחד שמתאים לשמש כדוגמה. אמנון היה משקיט, מרצין, מצחו מתקמט בצער לאלפי קמטוטים זעירים ובשקט שהשתרר הוא היה מזמן אליו את המדגים התורן. לאחר שהתלמיד נעמד לצידו בחיל ורעדה ובכתפיים נוקשות, הוא היה מפנה את אחד משולחנות הפורמייקה הירוקים-נזלת הסמוכים אליו מהספרים שעליהם, ומוביל אליו את המדגימן בזרועו. העיניים הצעירות כולן עוקבות אחרי הסיטואציה והשקט המוחלט מעמיק. על הבטן, הוא היה אומר, וממלמל בין שפתיו תפילה חרישית שהייתה הדרך שלו לוודא שליבו טהור וכוונת זדון או כעס לא משתרבבים אל מעשה המצווה שעמד לפתוח בה. המדגימן, שכוב על הבטן, עוצם את עיניו בחוזקה ולפעמים בחצי חיוך ובמבוכה ומחכה למכה שתנחת על הטוסיק שלו ואז לזאת שלאחריה ואז לזאת שבאה מיד לאחריה ואז.. אתה יכול לחזור למקום.. נמשיך.

אהבתי לשכב שם, הזין שלי לחוץ לפורמייקה והיד שנוחתת על הטוסיק לוחצת אותו אליה עוד יותר. תחושה נעימה של כאב, תשומת לב וגירוי מיני התערבבו להם שם ביחד לתערובת חמימה בשכבי על שולחן הפורמייקה הירוקה. הייתי מנסה להתבלט, להפריע ובסוף להיקרא אל במת התיאטרון ולהרגיש את היד שנוחתת לה על הטוסיק בצריבה מרגשת. בחיי הבוגרים שאלתי את עצמי אם ייתכן שהוא נהנה אז מהתהליך והגעתי למסקנה די וודאית שלא. הוא היה נשמה טובה, עוף מוזר ולא אטרקטיבי שהקיום שלו הסגיר את הצער וההיסוס שלו בנוגע למקום שהוא תופס במרחב. הוא האמין שזוהי חובתו ועשה אותה בצער. 

אחרי חצי שנה לערך, הוא והיד המכה/מלטפת שלו עזבו אותנו לחסדי הרב'ה הבא. מאותה תקופה זכורים לי גם אני ושני אחיי הקטנים, יחד עם השכן מלמעלה, נועלים את עצמנו בחדר האמבטיה בבית הוריי, מפשיטים וממששים זה את זה, מפיקים עונג מריח החלציים והחור האסור והמסקרן, מלטפים בשקיקה זה את רכותו הישבנית של האחר. 

.

.

.

בפרק הבא נעשה קפיצה כמה שנים קדימה.

להת. בינתיים

יש משהו יפה בהתרסקות

ככל שהיא טוטאלית היופי האפל שלה מבליט עצמו יותר

נוכח אל מול

אופף את אופן הנתינה של הדברים

יש משהו יפה בלהיות למטה

כשהשבריריות חושפת את הסדקים המובנים בה

והסדקים הופכים לפערים רחבים

שמגלגלים את האבן העגולה במורד ומעלה ההר

יש משהו יפה בלהיות למטה

כשרוח הפסגות שמלטפת את העור הופכת לשרב

במאבק שמאפיל על הנשימה, ממלא אותה באדים חמים

ואוזניים שמלאות ברעש חריקות סלעים מתפצחים

יש משהו קסום בנופים של הוואדי הזה

אפשר לראות בקרקעיתו אבנים וקוצים

דרדר מבליח פה ושם

וחרצית חצופה שמנצנצת\מבצבצת מתוך סדק באבן

אותו שורשיה קדחו לעצמה בנילאות בלתי פוסקת

יש משהו יפה בלהתבונן מטה מטה