הצורך באחר לוכד את הווייתי במלחציים לוחצות
כל נשימה קוראת לי חסר
כל פעימת לב מלווה במנגינת רקע מדגדגת.
הכרתי אותה לפני שבוע וחצי.
במהלכם דיברנו המון בשיחות ארוכות ומלאות עניין אינסופי של התחלה.
עד עכשיו נפגשנו בסך הכל ללילה אחד ארוך
האינטראקציה בינינו השאירה אותנו מרוגשים וחסרי נשימה
ולא יכולנו להתנתק זה מזה.
לשונה הארוכה מחטטת בפי בסקרנות לדקות ארוכות בעוד שדיה הקטנים והיפים נלחצים בכף ידי התומכת,
אני רוצה להיות חתלתולה קטנה היא לוחשת לי, אני לא רוצה להיות אני עכשיו,
ואני מאמץ אותה חזק חזק אליי, מלטף את שערה, נושם לתוכי את ריחה הטוב ולוחש לה נשיקות ניחומים.
ועכשיו אני....
חרד.
שוב אני מרגיש את האני נשמט אל האחר
שב אני מרגיש את המשקל הכבד והמוכר של ההזדקקות
את החרדה מלאבד.
אנחנו עדיין לא מכירים מספיק
אבל לכו ותסבירו את זה לילד הקטן והנזקק והצמא שנמצא בתוך הגבר המוכשר וההישגי.
כך אני נסחף אל מחוץ לעצמי.
ואני שונא את זה מאוד.. שונא את זה שכל כך הרבה אנרגיה מושקעת בהתרגשות וחרדה מהאחר בלי טיפת וודאות. פאק.
אבל..
א. אם זה יתברר כלא מתאים אני עדיין יכול לשים לזה סוף (??) זה לא שחסרות לי הזדמנויות ואין סיבה להתפשר.
ב. היא כבר נפתחה בפניי מאוד ומראה את כל הסימנים הנכונים. אם אשחק את הקלפים נכון (בעיקר לא לחנוק/להתלהב מדי) היא תהיה שלי.
ג. אני תלוי אמנם בחסדיה וגחמותיה (בלא ידוע שהוא היא, בלי שיש לי אפשרות לסמוך על זה שהיא תשאר) אבל הדרך הזאת איננה נטולת סיכונים ובחרתי בכל זאת להיכנס אליה אז צריך לקבל את זה איכשהו.