שאלות ואז עוד שאלות

הבהרונת- בבלוג הזה אני מספר על איך המיניות שלי התעצבה ודרך אגב על עצמי ובנוסף על מאמציי להבין מהי שליטה. הפוסט הנוכחי הוא מהסוג השני.

אברהם הוא אבי המאמינים, המאמין האולטמטיבי.

"קח את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה" אלוהים אומר לאברהם ואברהם מציית. להסכים להקריב בן במו הידיים זה וויתור אולטמטיבי ללא ספק, אבל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן זקונים ששנים רבות מצפים לבואו. קירקגור כותב בספרו חיל ורעדה: "הוא ידע כי זהו אלוהים הכל יכול המנסה אותו, הוא ידע שהקורבן הנדרש ממנו קשה מכל קרבן, אבל ידע גם ששום קרבן איננו קשה יותר מדי כאשר אלוהים דורש אותו".

אני מניח שרוח המלים מוכרת לנו-

אני אעשה את מה שהדומינה שלי דורשת לא משנה כמה קשה זה יהיה..  אציית ללא עוררין לא משנה מהו המחיר.. אמנם נדרשת כנראה דינמיקה רגשית מדוקודקת כדי להגיע לנקודה שכזאת שמחברת את הפנטזיה עם המעשים והרבה פעמים זה לא באמת קורה, אבל הפנטזיה שם ובצורה נפוצה מאוד .

האם הנטייה האנושית להתבטל אל מול האלים מקבילה או קשורה לנטייה לביטול מול השולט? ככל שהאדם המאמין מבטל עצמו מול אלוהיו כך התגמול הרוחני-נפשי על כך גדול יותר. "ואני עפר ואפר" נכתב איפשהו בתנך "וסופי רימה ותולעה". אני כלום אני שום דבר, אני שם את עצמי ככלי לשירות אלוהיי, בלי לשפוט, בלי להרהר, בלי לרצות תמורה או פידבק. אקריב את בני היחיד והאהוב לציווי המאסטר שלי, ולא אהרהר על כך שזהו אותו בן שהוא עצמו העניק לי אחרי שנים רבות של סבל. ביטול מוחלט מכל מוחלט אל מול ציווי האדון שעליו נאמר גם שהוא אדון עולם ומלך מלכי המלכים. מנקודת מבט חילונית, האל עצמו הוא השלכה של הפנים שלנו החוצה אל העולם. הפנטזיה שמישהו ינהל כל אספקט מחיי ושנאמנותי תהיה שייכת לו ללא עוררין ומתוך השלמה מלאה עם העליונות שלו עליי, מושלכת אל תפיסת עולם קוהרנטית פחות או יותר, של אלוהים כל יכול או של דומינה מצווה.

הפוסט הנוכחי הוא לא המשך ישיר של הזווית הפנומנולוגית שפתחתי בה בפרסום הקודם על הנושא, אבל אני קצת לא מוצא את הידיים והרגליים בחקירה הזאת אז אני מניח שאוותר כרגע על הרצון להפוך אותה למסודרת מדי. באותו פרסום קודם הבטחתי שיר אז הנה הוא. 

עומד אני אל מול האחר

חשוף הוא ממני,

צר ונמהר

וקורא אליי מפה ועד מחר.

צווחת מעמקים מצלצלת לי באוניים

הרי האחר ציווה את היותי

האל שלי הפרטי,

זולתי לי הוא לא פחות ולא יותר

שולט הוא ברוחו במכמני נפש

שאליו היא פועמת בעצמה ובכבדות.

האחר שלי..

הווייתו רוחשת במעמקיי

מאכזב הוא אותם וגם צוהר אור פותח להם.

בנטייתו הוא כולא אותי ובד בבד משאיר אותי לבד

חוץ מכתיבה עליו

האחר שלי..

להת. בינתיים