הזכרון הראשון שלי ממיניות הוא משני ילדים בני 4 בפינת החצר האחורית. צפופים בין קרשי הסוכה שהדיפו ריח טוב של עץ ובין הקיר הקשה והקר. בודקים אחד לשני את הזין כי 'החולה' מתלונן שמשהו כואב לו, מתיזים מדי פעם זה על זה מים מצינור ההשקיה, מתגלגלים מצחוק. האידיליה הזאת התנפצה כשהאמהות של שנינו (גרנו באותו הבניין קומה מעל קומה) צצו פתאום ולקחו אותנו לשיחת נזיפה על עד כמה לא טוב להשפריץ מים אחד על השני באמצע החיים.
הייתי אמנם קטנצ'יק אבל היה לי ברור כבר אז ש'להשפריץ מים' זה שם קוד לסקרנות המינית שלנו בכללותה דבר שאסור בשום אופן להזכיר או לחשוב. הן גם צחקו עלינו האמהות, גיחכו במבוכה בינן לבין עצמן אל מול התפרצויות אסורות של הטבע האנושי אותו הן עמלו להשתיק כל חייהן.
היינו חברים מאוד טובים והעונש שקיבלנו להתרחק אחד מהשני לשבוע לא היה כיף גדול, אבל בסך הכל זו הייתה אנקדוטה לא משמעותית, גם מצדי ואני חושב שגם מצידו. נראה לי שכבר יום למחרת שברנו את האיסור להפגש. העונש שהטילו עלינו הפחיד אותנו בטווח המיידי להמשיך לטפל בכאבים המדומים זה של זה, אבל מסתבר שזה היה בקושי פתיח להרפתקאות המשותפות האמתיות שלנו שאליהם אגיע עוד בהמשך כנראה.
הזיכרון השני שלי מורכב הרבה יותר ואני מאמין שהאירוע שעיצב אותו הוא המשמעותי ביותר בחיי. חוקרי היסטוריה באופן נדיר יכולים להניח את האצבע על נקודה מסויימת, ספציפית, ששינתה את מהלך ההיסטוריה בדרך כלל אלו תהליכים מורכבים ולא מאורע יחיד. גם בחיי אדם זה לרוב כך. יש תהליכים והתפתחויות ושינויים גדולים, אבל כמעט תמיד מדובר בשילוב של מאורעות וסיבות, אריג סבוך שלרוב כדאי לחשוב עליו דרך כמה פרספקטיבות שונות ולא דרך משפט מחץ יחיד. החוויות שחוויתי כשהוריי שלחו אותי לשנת נסיון בכיתה ב' ב'חיידער' (יסודי של חרדים) דובר יידיש, הן דוגמה למאורעות נקודתיים ששינו כמעט כל אספקט בחיי.
ההורים שלי חזרו בתשובה בגיל צעיר והלכו לקיצון החרדי ליטאי. כזכר הראשון שנולד להם מאז חזרתם בתשובה, זכר שגם הפגין כישורי למידה מסוימים, כל הפנטזיות שלהם להשתלב ולהיות חלק בציבור החרד הזה הונחו על כתפיי הרכות. ידעתי שאני אהיה 'גדול בתורה' ושאסב נחת למולידיי חסרי הקרקע הזהותית וכך, כצעד נוסף בלהפוך את המשפחה ליותר חרדית מחרדית, נשלחתי לחיידער הנחמד ההוא שבו מתחיל סיפורינו.
החיידער היה בשכונה מרוחקת יחסית שנסענו אליה, אני ועד כמה ינוקות, בהסעה 'מאורגנת'. המבנה של החיידער היה למעשה דירת מגורים מרווחת יחסית בבניין מגורים רגיל. שלושת החדרים בו הוסבו לכיתות לימוד והמטבח לחדר המורים, או חדר הרבע'ס (רבנים ביידיש) כמו שקראנו להם. בשיעורים היינו קוראים מהחומש פסוק בעברית שהיה מופיע בעמוד הימני ואז את התרגום שלו ליידיש שהיה לצידו בעמוד השמאלי. כך משפט אחרי משפט ובמנגינה מיוחדת קראנו טקסטים ארוכים. בהפסקות היינו מקיפים את מספרי העמודים של החומשים בעיגולים, ומי שהספיק הכי הרבה בלי לדלג על אף עמוד היה גיבור גדול. לא ברור לי מה מצאנו בעיסוק המוזר הזה, אבל לי, ילד קטן של אמא, שהמקום היחיד שבו הוא הרגיש בנוח היה מאחוריי חצאיתה הרחבה, משחק כזה היה מושלם לי.
אני זוכר שכשהגעתי בהתחלה הרגשתי כמו בגן אריות טורפים. הילדים נראו לי גדולים ומאיימים, הבית רחוק מאוד והשפה לא ממש מוכרת. הם היו נראים לי מתוחכמים וחזקים ואני בסך הכל התגעגעתי לפינה הקטנה שהייתה שמורה לי בבית, שם כילד זקונים עם הרבה אחיות קיבלתי את כל הפינוק והיחס שמישהו אי פעם קיבל. בחודשים הראשונים כמעט לא דיברתי עם אף אחד, אבל הצורך שלי להשתלב וליטול חלק בחבורת האלים שהקיפה אותי אילץ אותי להתגבר על פחדיי. להקיף בהפסקות את העיגולים בספר היה צעד ראשון ליצור קשרים עם האלים הנחותים יותר. אך אלי הפנתיאון הנשגבים ביותר בילו בעיסוקים הרבה יותר מדליקים. לא הבנתי בדיוק מה הם אבל ידעתי שהם התרחשו בהפסקות, אז האלים היו יוצאים למרפסת הדירה ואחד ממלכחי הפנכה היה סוגר את התריס אחריהם ומשגיח שאף אחד לא מתקרב.
לאחר זמן בו צברתי מעט פופולריות בין מקיפי העיגולים חשבתי שהגיעה השעה לנסות את מזלי בין האלים הבכירים יותר. חוץ מהרצון שלי לפתח את מעמדי בקרב בני התמותה סקרנותי לגבי המתרחש במרפסת הסעירה את דמיוני ולא יכולתי להשלים עם חוסר הידע לגבי המתרחש במרפסת לאורך זמן. אני מקווה שסקרנותכם לא בוערת מדי, כי לצערי אני לא יכול לספק אותה במלואה, אני זוכר במעומעם מאוד אותי ערום וצחוק סביבי וזהו.
מה שלא היה שם, חבורת האלים סיפחה אותי אליה בכל הנוגע למשחקים מפוקפקים, אך רק בנוגע לכך ולא מעבר. יחד עם הקבלה הזאת משהו בי ובהתנהגותי השתנה לתמיד, ובאופן יותר פרטני, גם כלפי בנימין שהיה העכבר הנחות ביותר בקרב משרתי בני השמיים. המקום המושלם להתעמר בבנימין היה בהסעה הביתה. הטרנזיט החנוקה, הרועשת והמשקשקת שהסיעה אותנו מהחיידער לבית לרוב נסעה בכבישים קונבנציונליים, אבל היתה דרך אפשרית נוספת שעברה דרך כביש אספלט צר בין חורשות אורן יפות. כששפרה רוחו של הנהג (או שאולי אלו היו הפקקים?) הוא היה עושה עיקוף קטן דרך החורשה, מה שלנו הותיר זמן להנות מהנוף..
להנות מהנוף אמרתי? אולי נהננו ממנו חלק מהזמן אבל לפחות ביום אחד הוחלט שבנימין שישב בספסל האחורה צריך להוריד את המכנסיים שלו ולחשוף את הזין הקטן והלבן שלו. אבל בנימין התנגד, משהו מוזר ולא סביר בו לא רצה לשתף פעולה במשתה האמברוזיה שלנו. בייאושו הוא הסתובב לכיוון המשענת הזדקף על ברכיו בעודו על הכסא וחיבק את המשענת מאחוריו כך שהזין שלו יצא מהמשחק באופן בלתי חוקי בעליל וללא רשות. הצעד הטבעי הבא היה לפשוט את מכנסיו ככה שלפחות נזכה להנות מטוסיק הקטן והלא מוגן שלו. מה הם רצונות עכברים מאוסים אל מול אלו של בני האלמוות? מי הם שישתוו ויפריעו להתנהלות הטבעית של המאורעות הרצויים לאלים?
אלו סך הזכרונות שלי מהחיידער הזה, שהיה דירה בבניין מגורים בשכונה חרדית, בו הייתי אמור להתפתח להיות 'גדול בתורה' ואפילו דובר יידיש ובו ילדים מבתים חולים שיחקו זה בזה במשחקים אסורים והפיצו הלאה את העיוותים שבסביבתם הם עוצבו.
לאחר שנה חזרתי לחיידער השכונתי. יצאתי ממנו כילד שקט ומסתגר מעט וחזרתי כילד סוער, בעייתי וחסר מנוח, סיוט לרבע'ס שניסו להשתלט עליי, אך בעל יכולות למידה בולטות. רק לפני שנסיים אומר שאני מאמין שהשנה הזאת שינתה את אופיי ואת נסיבות חיי עד כדי כך, שהיא הייתה תחילתה של שרשרת אירועים שהסתיימה בעזיבתי את בית הוריי את חינוכי ואת עולמי. הימים ההם בחיידער בשכונה המרוחקת גם הביאו להמשך חקירות מיניות בילדותי ונערותי, הרבה רגעים מאחרי בנינים חשוכים או בין שיחים נידחים. אנסה לעקוב בפוסטים הבאים אחרי הגלגולים השונים הללו ואחרי שאיפה עמוקה שאקח ביחד איתכם אנסה לפרט אותם ולעשות בהם סדר והגיון.
להת. בינתיים
