בקופת השער הגדול והמסתובב שבכניסה שמים חמישה שקלים, הנעילה משתחררת הודפים את השער ונכנסים. מסדרון אבן צר נפתח ודרכו אל המלתחה. שם, עשרות גברים שעירים ושמנים, חלקים ורזים, גבוהים ונמוכים, כהים ובהירים, מזוקנים ומשופמים, צעירים ומבוגרים מתפשטים, מתלבשים ומשוחחים ומוסרים עצמם לעבודת הבורא הנעימה של הטבילה.
מתחילים בלהוריד את הנעליים השחורות והפשוטות, פורמים את כפתורי החולצה הלבנה, מורידים אותה, שמים באחת מארוניות הפלסטיק הממוספרות וחושפים את הציצית שתחתיה. חלק מהציציות לבנות מבהיקות, חלקן צהובות מעט ומרופטות בעלות גדילים עם גוון מעט כהה (ושומו שמיים, לעתים עם כתם חום שנוצר בשעה שאחד הגדילים מצא את דרכו לפי הטבעת בשעת הניגוב שלו [ביד שמאל כפי שההלכה דורשת]) וציציות הצדיקים הן בכלל מצמר עם פסים שחורים על הבד בתבנית סדורה.
הריח באוויר נישא מתערובת של כלור מבריכות הטבילה, שמפו זול מהמקלחות וריחות גופים צפופים וגרביים. ככל שמתקרבים לשעת כניסת השבת כך ההמולה והצפיפות גוברים ומספר הגופים העירומים, שעירים וחלקים, שמנים ורזים, עולה.
הורדת הציצית חושפת גופיית סבא פשוטה ומשומשת. לאחר מכן, אבזם החגורה נפתח ומכנסי הפוליאסטר השחורות יורדות אף הן ומוצאות את דרכן לארונית הפלסטיק הלבנה. התחתונים אותם הם מסתירים לבנות ופשוטות מאוד, מהסוג בו באזור הערווה ישנם שני שסעים שאמורים לתת לו אוויר או דרך קלה ליציאה או סיבה אחרת תמוהה ככל שתבחרו. הכפכפים והמגבת בשלב זה יוצאים מהשקית (תמיד שקית אף פעם לא תיק) אותה הטובל מביא איתו, התחתונים יורדות באיבחה ולאחר היסוס קליל והגופיה מצטרפת אף היא לבגדים השחורים והלבנים שבארונית.
בולבולים,
הרבה בולבולים,
קטנים וגדולים, שעירים וחלקים, עבים או רכים, באים בימים או רעננים.
כשהכפכפים לרגליים (רצפת הפורמייקה המשובצת טיח עשויה להכיל מגוון אקזוטי ורחב של מזיקים מיקרוסקופיים) והמגבת זרוקה ברישול על הכתף נכנסים למקלחות. המולת שיחות מקבלת את פני הנכנס. פוליטיקה, רכילות, בדיחות ודרישות שלום. מזדככים אשר כבר ביקרו בבורות הטבילה מסתבנים בשצף. המשקיענים מביניהם טורחים להסתבן בסבון ולחפוף את השיער בשמפו אך הרוב אינם מדקדקים בזוטות שכאלו. בועות הסבון נישאות על זרם המים, שוצפות אל חורי הניקוז. גברים מזוקנים וחלקים, קטנים וגדולים, צדיקים וחוטאים, מזככים עצמם ביום שישי בשיחה ובניקוי הגוף והנפש בצוותא.
לאחר השטיפה הקצרה, המזדכך יוצא אל בורות הטבילה. שלושה בורות הם. המים הקרים קרים, המים הפושרים הסתמיים והמים הרותחים והמהבילים שמחטאים את הנשמה ומעידים עדות שאין כמותה על אומץ לב, סיבולת וגבורה או רק על גיל מבוגר. באופן טבעי, המים הפושרים-סתמיים מבוקשים יותר מהקרים והרותחים וצבעם לרוב עכור מעט. בכניסה לבור הטבילה הכפכפים יורדות, המגבת מוצאת מקומה על אחד המתלים הפנויים והמזדכך יורד במדרגות הספורות ובמערומיו אל נחמת המים הנעימים. אם הוא נכנס אל הפושרים הרי שזו בסך הכל ירידה בכמה מדרגות למים בטמפרטורת הגוף, נשימה ארוכה (המקצוענים אף סותמים נחיריהם באצבעותיהם), צלילה מהירה אל מתחת לפני המים, הוצאת כמה בועות אוויר בשביל הרושם והראש עולה החוצה. ישנם כמה גרסאות בנוגע לכמה פעמים מי הגשמים הטהורים צריכים לכסות לחלוטין את הגוף העירום. רוב המזככים זורמים על שבע (מספר ראשוני ונחמד בסך הכל) אך יש מגזימים שהולכים על 13 (גם ראשוני) או על 27 (לא ראשוני אבל מהווה נפח של קוביה בעלת צלע באורך 3, שהוא כידוע כן ראשוני). יש שנסחפים אף יותר עם מספר צלילות הזיכוך, אבל אין הם שווים שנכלה את מילותינו עליהם.
הבורות קטנים למדי, משהו כמו ריבוע של שתי מטר על שתי מטר (ראשוני וראשוני), כמה מדרגות כניסה אל הבור ומעקה ברזל כסוף. אני נכנס.
תחילה אל הפושרים-עכורים. המים מלטפים את הגוף הערום ואת נקביו בנעימים ומסירים את המשקל הארצי מן הגוף ומן הנפש. לאחר כמה דקות של שכשוך עולה הצורך בהתרעננות והבחירה הברורה היא לשנות מיקום אל בור המים הקרים הסמוך.
שם בבורות, צעירים נדחקים זה לזה וזה בזה במסווה אותו מספקים צלילות הזיכוך אל המים. בולבולים צעירים ורכים שידעו אך מעט טעמו של חטא מענג, נוגעים בגופים חלקים ומפתים שמיטהרים לצידם וממשמשים באגביות ישבנים זכים. זכור לי בפרט ישבן אחד נעים במיוחד, זך במיוחד, בהיר במיוחד, של ילד יפה במיוחד. חיכיתי לו שישי אחר שישי וזרעי הוסיף נופך למים.
אף למים הרותחים נכנסתי. אך מעט מאוד מהמזדככים נכנסו לבור האמיצים, רבים ניסו וטבלו את כפות רגליהם ומיד הזדעקו החוצה. לא ידעו הם את הסוד כי יש להניח לתחושת הכאב להיות בשלמותה, לחייך אליה, לאמץ אותה אלינו ואל חיקנו ולתת לה ללוות מלווה בנינוחות את זיכוך יום שישי. או אז, התענוג של הרתיחה הפנימית משתלב עם רתיחת המים החיצונית לסינרגיה של טוהר וגאווה. החסרון הברור מאליו בבור המים הרותחים הוא המחסור היחסי במספר הגופות הערומות השוהות בו. אין תירוץ להידחק אין תירוץ למשש ולגעת, אין לך אלא בדידותך בתוך רתיחת המים.
גוף אדום מעיד על טובל אמיץ. לאחר זיכוך הרתיחה, ביקור נוסף ומרענן במים הקרים ובחזה נפוח זו החלטה טבעית וכמעט הכרחית. בנוסף הבורא יצר את המים הקרים באופן שכמה רגעים בהם מספיקים כדי לנחם ולהרגיע את קישיון האיבר הזקור ולשכך את המבוכה הפוטנציאלית של המזדכך.
הנפש נקייה, מזוככת, מבט מבויש מוחלף בין חולקי סוד ושותפים לקנוניה. זמן לחזור הביתה, לריחות השבת המתפשטים בחלל בית נעוריי.
רוח בין ערביים נושבת, מלווה בניחוח רענן ייחודי וקדוש של יום שישי, מייבשת את השיער הרטוב ומצמררת את הגוף הרענן והנינוח לקראת שבת המלכה.
שבת שלום.