אולי הלילה,
אצא אל היער
אחרוט על גזע עץ
כפיסים כפיסים
ינתזו אל הקרקע
מרגוע.
סינמה פרא-דיסו
רק הזמן יעיד
בידיים מדממות,
חופר בבאר היבשה,
סוחט רגבי עפר יבשים.
אולי ימים אחרים,
יחליפו את טיפות הטירוף,
בגשמים אחרים.
פרחים,
אדומים, קטנים,
כבר מלאו את האגם.
בין אדוה לאדוה,
מציץ לו הסהר.
ינשוף בן ליל,
מותח כנפיו.
אתמול היה יום הולדתו של הארי הודיני, אולם אינני רוצה לדון בחייו, אלא במותו.
זמן קצר לפני מותו סיכם הודיני עם אשתו, כי אם ישנם חיים אחרי המוות, הוא ינסה לתקשר איתה. כדי שתוכל להבחין בין מדיומים אמיתיים לשרלטנים, הם סיכמו מראש על הודעה שיעביר לה.
בכל ליל כל הקדושים במהלך 10 השנים שלאחר מותו קיימה בס את ההסכם ביניהם, וניסתה לתקשר עם בעלה המנוח בעזרת סיאנסים שערכו מדיומים שונים.
כל הנסיונות נכשלו, ולאחר הסיאנס הכושל האחרון כיבתה בס את הנר שהשאירה דולק כל השנים על-יד תמונתו. מאוחר יותר, ב-1943, אמרה כי "עשר שנים הם זמן ארוך דיו לחכות לכל אדם".
ואני אומר כמה חבל שזה לא הצליח...
הערה: חלק מהמידע נלקח מהאתר וויקיפדיה.
כשהייתי קטן, הייתי מתחרה עם עצמי
לראות כמה זמן אני יכול לעצור את הנשימה שלי,
יום אחד, עצרתי את הנשימה,
ולא שאפתי יותר חזרה.
גשם על המים
שבילים נוטפי עסיס
מתווים לי את הדרך
מזכירים לי ימים אחרים
אפילו השעון שלי בחדר עצר.
כאילו מנסה להאט אותי,
מנסה לומר לי להוריד הילוך.
יש דברים שקורים רק כשמרפים.
חבר שלי סיפר לי אתמול שהוא הולך לעבוד בקוטב.
הוא הסביר לי שזו עבודת חייו.
עבודה בתנאים קשים, עם אופציה לחיים טובים יותר בהמשך.
גם אני עבדתי בקוטב,
בקוטב של עצמי.
בחנתי את הקיצוניות, את המעטפת.
למדתי את הקטבים שלי,
הקשחתי אותם.
עכשיו כשהמעטפת קשיחה,
אולי הגיע כבר לעזאזל הרגע, למלא אותה בתוכן.
"אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלוה וסופה. אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים, כל אבסורד, כל שטות"
גוסטב פלובר 1821 - 1880
אני חושב שהעצה שקונפוציוס נתן לפני כ-2400 שנה תקפה גם היום,
ובמיוחד כאן בכלוב.