אתמול, 12 בלילה, אור החליטה לשלוח לי הודעה עם כל הדברים שהפריעו לה מהפעם ההיא שהייתי אצלה ביום שישי מזה 3 שנים, נוסף לעוד דברים שמפריעים לה. מילא הם היו דברים הגיוניים, אבל הבחורה רואה מציאות אחרת שמיים וארץ. ועוד משליכה עליי דברים משפחתיים שלה, ואחרים, ושלא תדעו.
הסתכלתי על ההודעה המומה, והבנתי שאני והיא לא נוכל להמשיך להיות בקשר בזמן הקרוב לפחות. "אשמח שלא תכתבי לי בתקופה הקרובה. תהיי בריאה. חג שמח". אה וכתבתי לה: "קחי עוד משפט חינוך אחרון ממני - תתחילי להגיד את הדברים שמפריעים לך באותו הרגע - זה יעזור לך הרבה בחיים".
אבל אחר כך, הוספתי עוד כמה מילים, כי כמה עוד אנשים פוגעים בי עם מילים ואני לא מחזירה? "את חיה בסרט משלך. לא אתן לך לפגוע בי."
מי שרוצה לבזבז לי את הזמן בלריב או לדבר איתי על שטויות, מוזמן למצוא את דרכו החוצה, או שאני אבעט אותו. אני לא סתם הלכתי לפסיכותרפיה, פסיכולוגיה וייעוץ, כדי להיות בחברת א.נשים מטומטמים.
אחר כך קיבלתי עוד מגילה עם שטויות.. (נשמה, את משליכה. לא הבנת?) כתבתי לה הבוקר שאני לא מתכוונת אפילו לקרוא את זה ושיהיה לה חג שמח. מחקתי את השיחה בווטסאפ, וגם אותה מהחיים שלי. סופית.
מחר חתיכ(י) מקבל ממני הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמו ולהסביר את עצמו ולהסביר לי איך הוא חושב לעזאזל שיכול לקרות ביננו קשר.
אם אנחנו לא נפגשים, זה הסוף. והוא יהיה שקט מאוד. כמו המוות. רווי הקלה. ונחוץ. בסופו של דבר.
מגוון ביטויים שמתארים אותי כרגע: כלו כל הקיצים, הגיעו מים עד נפש, אין לי כוחות, אדושם.
נכון שאני מקסימה, טובת לב ורחומה, אבל אני לא ארחם על אף אחד שלא ירחם עליי, שלא יאהב אותי בחזרה, שימשיך לפחד מאהבה.
אז מחר אני הולכת לדרוש תשובות לשאלות שמרצדות לי בראש על העתיד הקרוב והרחוק. להבין איך הוא רואה את זה, איך הוא רוצה את זה, ואיך הוא רוצה אותי - בתחת או בכוס על פח המכונית שלו?
דברים שעליי לזכור:
1. הכול בסדר, ויהיה עוד יותר טוב. עם חתיכי ובלעדיו. תמיד מגיע חתיכי חדש.
2. אני המרכז, אני הסיפור, והרגשות שלי. הכול בקצב שלי - המהיר, הנועז והבטוח.
3. אם יהיה מגע, סקס וכו' ובא לי אותו, אני עומדת מאחורי זה ומקסימום אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה. מה שנקרא... הסעודה האחרונה (אני הארוחה).
4. גם ככה החיים האלה קשים, לא להקשות עם עצמי. לא להאשים, לא לשפוט את עצמי. לנוח. גם במחשבה. גם לגביו.
5. לשים גבולות ברורים. לכולם, בחיים שלי. לא לאפשר שום התנהגות בלתי מקובלת. להעיר, לדרוש, לכעוס במידת הצורך. כמו שאני מכבדת את כולם, ככה אני מצפה ליחס בהתאם.
תודה רבה לכולם,
מחר אני יוצאת לאגו טריפ,
אעדכן.
לילה טוב :)
+ יוצאת מחר למסיבה בערב
אה! והחלטתי על סופ"ש לי ולכלב (האמיתי, כלב אמיתי) שלי בצפון:) רק אני, הוא, מים והטבע. בלי גברים, משפחה, חברים, עבודה. נדה. שקט ושלווה.
---
אולי /
אולי אתה צריך לדעת, שכאשר אשכב עם אחר, אני אאנח, אני אזעק, מהאורגזמה שהוא יביא לי, במקומך. אולי אתה צריך לדעת איך ירגיש הסוף? אתה מחכה לזה?
לא תפר את שלוותי. לא אזיל, גם לא דמעה. אין יותר מים בין שתי עיניי. רק מעט מלח, שנותר. מהיכן מגיע המלח לים?
מהיכן מגיעות הדמעות? אולי אתה צריך לדעת שכשאני בוכה, אני הכי יפה... אולי אתה רוצה להביא אותי לקצה? לראות מה קורה? לא אתן לך את התענוג.
צלילות הדעת מבחינה בפרטים ובמה שביניהם, ואולי אתה צריך לראות אותי כורעת תחת אחר. או לפחות לדמיין את זה. כדי לסבול מספיק. כדי לדעת שאתה רוצה שאהיה רק שלך.
כשתבוא לא אהיה עוד לבד. כשתבוא לא עוד אפחד. הגעגועים מכאיבים לי, כמו זכוכיות על רצפת הבית, בצבעי ירוק כחול ולבן. הזכוכיות מפוזרות חלקים חלקים, אלה זכרונות והבזקים. ואני הולכת עליהן בכוונה, דורכת ומכאיבה. רק ככה לא אשכח.
כשתבוא, לא אצטרך שוב לבקש נחמה אצל אחר. כשתבוא, אני אהיה עטופה ובטוחה שתשמור עליי עד שייגמר. אבל יודעת, שאפילו כשתהיה פה לא יבוא לי באמת מזור. אתה תדביק פלסטר על פצע מדמם, חור שחור. אולי רק תוכל לעטוף אותו בתחבושת לבנה ונקייה. כדי שאופק האירועים סוף סוף ייסגר. כדי שהמסע הזה ייגמר. לפחות לעתה. לפחות לעכשיו.
לא אתה ולא אני אלוהים. כבר ראינו מה מעולל העולם לעצמו ולחיים. אז לפחות שכאן יהיה שקט, ביני לבינך, וכשתבוא אני כבר לא אהיה עוד לבד, אהיה איתך.
כשתבוא, כבר לא אדאג. והנה אני מודה, שאני רוצה אותך עכשיו. אני צריכה אותך, מתגעגעת אליך. לא משנה לי כבר דבר. כי כבר שכחתי איך הריח שלך מרגיש. את טעם עיניך. את מגע נשימתך בי. את היד שלך אוחזת אותי חזק. את הגוף שלך עליי, מקבע ומחזיק.
תשמור עליי.
אני רק זוכרת טוב מבט אחד. שלך בי, שלי בך. מהופנטים. שני ילדים משחקים באש, ובמים ורואים כוכבים. הסירה מתנדנדת, כוס המים תכף נופלת.
וכשתבוא, אולי אוכל להירדם שוב בשקט.
אולי תרים אותי שוב, כמו שעשית במקלחת. ראית אישה שבורה ומבולבלת. פגועה ומפוזרת. הרמת אותי ושטפת אותי וזה הרגיש כמו... חלום.
סטורי לא כל כך יודעת להיפרד. הפרידות אצלה קשות ולא נגמרות שכאלה. כשהיא אוהבת מישהו אז היא אוהבת אותו נקודה. היא נלחמת. אבל היא גם פוגעת בעצמה ככה, כי... על אהבה לא צריך להילחם.
אז אתמול סטורי כתבה לחתיכי שהיא לא בטוחה שהוא יוכל להחזיק את הקשר הזה. חתיכי מאוד עסוק ולא מפנה תשומת לב לסטורי. גם אם ייפגשו ביום שבת, אחרי חודש שלא התראו, איזו משמעות יש לזה? אם זה יימשך כך?
חלמתי עליו בלילה, זה לא היה חלום טוב.
לדעתי הדבר הנכון יהיה להפסיק את הקשר כרגע לגמרי. לא להיפגש שוב. לתת לחתיכי להבין האם הוא צריך אותי או לא. יש לי תנאים ברורים כדי שהקשר הזה יקרה.
כתבתי לו במילים האלה:
אני מנסה להירדם, לא מרגישה טוב כל כך אז קשה לי, ושוב איה העירה אותי אתמול בלילה. אני חושבת עלינו, ועל החוסר הגדול שאני מרגישה כבר 5 שבועות שלא נפגשנו.
אני לא יודעת איך אתה מרגיש ואם אתה מבין את זה, אבל אני אישה וזה אולי אחרת אצלך, אבל לא קיבלתי חיבוק ולא נשיקה ולא כלום כבר המון זמן. ואני צריכה את זה, ויציבות וודאות והרבה דברים.
אני חושבת שגם אם ניפגש בשבת, אני לא יודעת איזה עתיד יהיה לפגישה פעם בחודש. דיברנו פעם על פעמיים בשבוע וזה לא מצליח לקרות, ולא נראה לי שזה ישתנה אם תמיד יהיה לך משהו שיעסיק אותך. אמרתי לך כבר הכול ומעבר, גם איך אני מרגישה, גם מה אני צריכה. אני לא יודעת אם אתה יכול להחזיק קשר עם מישהי כמוני. מבחינתי אתמול הייתה הזדמנות להיפגש למרות הכול וזה לא קורה. אני לא רואה את עצמי מחכה עד שבת לאולי להיפגש איתך, ואולי נעשה משהו, ולהמשיך להחזיק את הדבר הזה לבד... אני ממש בחוסר כבר.
קלטתי שאני באמת בחוסר גדול והגעגועים רק הולכים ומתעצמים. למי אני מחכה? למה אני מחכה? ל-מה? האם יש כאן עתיד שמתאים לי? הרי אני כבר מסתכלת על העתיד ולא על הכאן ועכשיו. אני יודעת שאני צריכה שותפות לחיים, זוגיות יציבה ומספקת. מלאה בכל הטוב שיכול להיות בחיים האלה. והאם חתיכי הוא האדם הנכון לזה כרגע? כנראה שלא. אלא אם יוכיח אחרת. בינתיים זה לא קורה.
הוא שאל אותי בהתחלה מה אני רוצה שיקרה, ואז עוד הייתי בפרידה מ-א'. הפרידה הקשה והקשר הרעיל הזה. אמרתי לו: "כל עוד יהיה לנו כיף- מה טוב". נראה לי שהפסיק להיות כיף.
אם קשר עם גבר מתחיל להשפיע לי על היום יום, פוגע לי בתפקוד שלי עם העסק, עם החיים עצמם- זה לא תקין. זה לא צריך לקרות. אני בתקופה קריטית של החיים שלי שאני רוצה לפתח כאן משהו עצמאי, להרוויח כסף, לחיות, וגם לנוח אחרי תואר מורכב של 4 שנים.
נמאס לי שכל פעם שמישהו חדש נכנס לחיי ואני מתאהבת בו, זה מרגיש כאילו איבדתי את הצפון והכול משתנה בשבילו ובגללו. אני מפסיקה עם ההתנהגות הזו. ידיד טוב מהאתר כאן שמכיר אותי מאז ההתחלה, אמר לי שאני חייבת להשקיע בחיים שלי, על כל המשתמע מכך, והזוגיות והקשרים יבואו תוך כדי, וגם אולי אחרי שארגיש יותר יציבה ומלאה.
אז בסדר..
אמרתי לו כבר הכול. יש לי רגש אליך, אני רוצה קשר רציני. תתקשר. Well, nothing really happened.
"אמן מתחיל להיות אמן כשהוא מתחיל להאמין בזה בעצמו, ואך ורק אז. זה קורה כשהוא מצליח לשכנע אחרים בזה. הוא רוצה שיניחו לו בשקט ויתנו לו זמן אינסוף לעשות את האמנות שלו. שלא יתערבו לו, שלא יפריעו. כך הוא מאושר."
---
חתיכי מתקשה להבין מה הכיוון של סטורי בחיים. כל יום היא מספרת לו על רעיון חדש, מקום עבודה חדש שהיא רוצה להגיש אליו קו"ח, טיול מגניב שהיה לה, חוויה חדשה, שיחה מיוחדת, או רעיון חדש שבא לה להגשים.
סטורי אוהבת דברים עם פוטנציאל. היא אוהבת אופטימיזציה. תכל'ס היא ממש אוהבת לנהל. וכמובן, לשפר דברים ותהליכים, ולהגשים חלומות, מטרות ויעדים. זה מתכתב עם פרויקטים, אבל זה לא רק זה. זה אירועים, הפקות, ודברים שיש בהם ערך מוסף כלשהו. זו אמנות. כן, זה סיפור טרגי להיות צעיר. אתה אנרגטי, יפה, עם הרבה זמן פנוי, אבל עוד לא עשית הרבה, עוד לא טיילת המון, ואתה עוד לא יודע במה אתה הכי טוב (למה בכלל צריך להיות הכי טוב במשהו?). העולם הקפיטליסטי והשטויות שלו.
"אבל מה את אוהבת לעשות? מה את רוצה לעשות?", הוא מתעקש. "לא יודעת...", אני מצחקקת. "אני שוב אשאל, מה את רוצה להיות?", הוא כמעט מתעצבן. "מאושרת", אני אומרת ומחייכת. כמו שג'ון לנון אמר.
אני שוכבת על ספת העץ בבקתה של איה. מסתכלת על השמיים הכחולים והעננים הלבנים ששטים שם. למה אני לא שטה יחד איתם? חבל. זה היה יכול להיות כיפי. הרבה זמן לא חלמתי שאני עפה. לאחרונה יש לי גם שינה ממש מחורבנת. מאז המלחמה. וגם אני לא ממש זוכרת חלומות, ופעם כן הייתי זוכרת. לדעתי זה נגרם כתוצאה מניתוק רגשי, אולי גם בגלל המלחמה.
זה חמוד בעיני סטורי שחתיכי מנסה להבין אותה, להגדיר אותה. Well, מדובר בבחורה מאוד חכמה, מניפולטיבית, אסטרטגית, עם זיכרון מעולה, וגם חסרת גבולות. אז אל, חתיכי, אל. אתה סתם תתאכזב מחוסר ההצלחה שלך מולי. לסטורי יש סיפור חיים שהיא צריכה קודם כל למצוא בין ההריסות, להבין את רצף האירועים ואז ולנתח. כמו שהיא אוהבת. אחר כך היא תנסה להבין איך היא עושה סובלימציה לכל הסיפור. ואולי כך היא תחוש משמעות וסיפוק בחייה הקצרים.
מה זה סובלימציה? זה לקחת כאב, משהו רע ופוגע, ולהפוך אותו לדבר מאוד טוב ותורם לחברה ולסביבה. ככה עשיתי מאז שאמא שלי בחרה להתעלל בי רגשית ופיזית ומאז שאבא שלי נטש אותי אינסוף פעמים (וסלחתי להם, בגלל זה הם עדיין בחיים שלי, אבל הורים הם אף פעם לא יהיו. אי אפשר לסמוך על הורים כאלה לעולם. אי אפשר להיעזר בהם באמת. אין בהם תחושת ביטחון, אבל זה פשוט מחזק יותר את סטורי).
מצחיק שרוב השיחות שלי עם המשקיע היו גם לגבי כיוונים לחיים. תחשבי איפה את רוצה להיות עוד 3-5 שנים. לא סתם, המשקיע וחתיכי מאוד דומים וסטורי בחרה בשניהם בזכות האופי החזק שלהם. מצד שני, הם שניהם לא יודעים את זה, אבל הם שונים מאוד ומוקסמים מסטורי, האופי החולמני שלה והידע שלה. הם לא מבינים אותו, נמשכים אליו וליופי שהיא מקרינה. גם אם לא במודע.
ומי כמוה יודעת, כמי שבחרה ללמוד חינוך והוראה והתעסקה בהדרכה, אנשים וטבע רוב חייה, שכל מה שהחברה, המערכת, והאנשים שבה יירצו לעשות, בין אם במודע ובין אם לא, זה להכניס אותך למסגרת. לשים לך גבולות, משמעת, למסגר אותך.
ובכן סטורי חושבת לעצמה, אותי לא ממסגרים! אני בוחרת לאן אני רוצה ללכת. ואז אני עוזבת, כי בא לי משהו חדש. נראה לי שחתיכי מסוקרן להכיר פעם ראשונה בחורה שהוא לא יכול להבין אותה ולפצח אותה. אחת כזאת קשה עם עמוד שדרה. גם המשקיע בסופו של דבר התייאש מסטורי. "את לא תוכלי להמשיך לקפוץ ככה בין עבודות. את תצטרכי מצפן משלך". בסדר משקיע חמודי, סטורי תמצא אותו. One day.
ולענייננו, ביום שישי חתיכי עוד פעם גרם לסטורי לחכות לשיחת טלפון ממנה אחרי שהוא הבטיח שיתקשר. גרם לה לחכות הרבה זמן!
לא
מבטיחים
לסטורי
משהו
ולא
מקיימים.
כמה שסטורי יפה מבחוץ, ככה היא חכמה מבפנים 😈. זו פריווילגיה ששמורה לנשים שבטוחות שהשמש זורחת להן מהתחת, כי זה נכון.
אם אתה לא תנהג לפי הכללים, סטורי תהיה השטן הכי גדול בחיים שלך. היא הרי מהשנייה שאתם מכירים אוספת עליך מידע ופרטים. ובשנייה שהיא תחליט שזה ייגמר, זה ייגמר. ואז אתה תישאר לבד כל חייך העלובים ותפסיד את הבחורה הכי יפה וחכמה שהיית מכיר. 😇
ובענייני כיוונים ומסגרות:
* Well בתום תקופה של 4 שנים, סטורי הבינה שהאקדמיה היא בדיחה אחת גדולה. עוד גנון לבני ה20 המבולבלים. האקדמיה היא עוד סנן שגורם לך להוציא עשרות אלפי שקלים כדי להיות עבד למערכת, ללמוד מלא שטויות שלא קשורות למקצוע שלך, ואז לצאת לשוק ולהתבלבל מחדש. כי אף אחד לא הכווין אותך שם לתעסוקה. אבל Who cares? אתה צעיר, אתה משלם, המערכת עובדת, וכולם כאלה. אז תעשה תואר. תשלם עוד...
* היא גם הבינה שאמות המידה שלה והאתיקה המקצועית שלה היא בין הגבוהות בסביבתה, ומאידך היא חייבת לעשות משהו שהיא ממש ממש אוהבת, אחרת היא תנטוש אותו בצ'יק. ככה זה כשיש לך ביטחון עצמי ופתיל קצר לטמטום.
* Well, סטורי בחרה כרגע לפתח עסק בתחום הטיולים. היא הייתה קוראת לו "את נטשת את המקצוע", על שם מורה הדרך האידיוט שחשב שסטורי הזמינה אותו לדייט והתאכזב כשהבין שהיא רק ראתה בו חבר ורצתה עצה טובה. כן, היא תעשה את זה גם כדי לנקום בא' שגרם לה להרגיש כאילו היא נערה במצוקה והיה כואב לו לתת לה לישון אצלו לילה או שניים.
ובענייני מסגרות:
אין לי מסגרת! מה לא הבנתם? אני אף פעם לא אוכל להיות חלק ממסגרת באמת. אני כבר לא שם, לא יכולה. כל מה שלמדתי מאז שהייתי צעירה הוא איך לנצח את המערכת והאנשים שבה, איך להשפיע מבפנים, איך לנהל ולהוביל. שפת גוף, דרכי התנסחות פוליטיות, שיווק.
אז איך אני אלך להיות מנהלת משרד? איך? זה פשוט לא אפשרי. לא כי אני לא יכולה לעשות את זה, אלא כי אני יכולה לעשות הרבה הרבה הרבה מעבר לזה.
נכון שיש תותחים גדולים בכל תחום. גם זה, תותחים my ass. אני לא מחפשת לעשות דברים שגרתיים, אני רוצה יצירתיות, שוני, non-conforming things. אז לעזאזל, שייקח כמה זמן שייקח. יש לי זמן להקים עסק בצ'יל. יש לי זמן להרוויח כסף, גם אם אני במינוס.
אחרי שאת עובדת בחברת אשראי, את באמת רואה דברים אחרת. את רואה אנשים אחרת, כסף אחרת. קשה לי להסביר לכם את זה. זה... תחושה שאת כבר יודעת שמישהו משקר, שאת יודעת שלכסף אין משמעות, אבל גם שלמי שיש כסף יש הכי הרבה השפעה, והוא גם מקבל יחס יותר טוב.
לסיכומו של עניין, אני יכולה לעשות כל דבר שאני רוצה. אני יודעת ללמוד וללמד את עצמי הכול. ואין לי שום לחץ להיות מישהו או משהו בעולם, בטח לא במדינה הזאת. כמות הליצנים שמסתובבים פה יכולה למלא את קרקס מדראנו.
לא לנסות למסגר אותי בבקשה, גם אני.
Note to myself:
די לשתף אנשים שלא מכירים אותי בדברים אישיים. הספיק לי פסיכולוגים לרוב שנותיי. די בטוחה שהייתי מסתדרת יופי בלעדיהם, אם רק הם היו אומרים לי - תעבדי על הביטחון שלך. לא חסר לך כלום חוץ מהאמונה שאת מיוחדת במינה.
איך אמרתי לחתיכי? החלומות שלי קטנים. לכתוב ספר, לכתוב הרצאה על חינוך מיני, להיות שחקנית או יוצרת. מה לא הבנת חתיכי? אתה תהיה זה שתביא את הכסף הביתה, אני את החן והכישרון 😄 אני הרי storyteller. הגיע הזמן לכתוב את כל הסיפורים האלה... ולספר אותם! איך? זה התפקיד שלי להבין.
וחתיכי, תודה שאתה מת על זה. אתה אוהב את תדמית הנערה המסוכנת והסיכונית שסטורי מייצרת אצלך בראש. העלמה במצוקה שאתה רוצה להציל. אתה חולה על השיגעון והטירוף הזה. פשוט תודה שאתה מכור... כולכם כאלה. כי אתם יודעים שסקס כזה ויופי כזה אתם כמעט ולא מוצאים.
סטורי היא קודם כל כותבת, ואז היא שחקנית. העולם הוא במה והגברים שעליה.. הם.. גדולים מהחיים. ככה היא אוהבת אותם. משוגעים עליה וממנה ובעצמם.
סטורי היא הכוסית הכי חכמה שפגשת.. היא יודעת להתאים את עצמה לכל אדם שהיא תפגוש. לגרום לו לחשוב שהיא אוהבת אותו, שונאת אותו, או מה שביניהם. יש לה פוקר פייס והיא כבר לא בוכה מכל שטות כמו פעם. וואלה, התבגרה הבחורה. והיא הכי מחכה לנקמה.
נקמה בכל אחד שפגע בה. וזה יגיע, היא מבטיחה. לזה שלא שם קונדום, לשכן שעשה צרות לאמא שלה, לאידיוט מבית הספר שצחק עליה. באיזשהו מקום גם לאמא שלה שברחה מהאימהות שלה ולאבא שלה שמבזבז את הזמן שלו. הנה, בדיוק כתבה לשניהם הודעת נזיפה שיתחילו להתיישר.
סטורי בכושר שיא והמחשבה שלה היא הכי חדה שהייתה אי פעם. אז בבקשה, לא לבזבז לי את הזמן חתיכי. :)
וכן, לסטורי פעם היה אבא מיליונר. עפיפון חולמני כמוה והיא תמיד תהיה ילדה של אבא. היא גדלה במסעדות, הייתה עושה שופינג עם אבוש באלפי שקלים וביקרה בכל מלון אפשרי בארץ, כולל הטרקלינים. היא ראתה עולם - אירופה, ארה"ב ועל כן יום יבוא והיא גם תגור בחו"ל ותדריך שם טיולים.
כן, סטורי אלופה בגיוס משאבים. שיחקה טניס מגיל צעיר, קראה מאות ספרים מגיל צעיר, הייתה בחוגים והיא הבחורה הכי זחוחה שתכיר לפעמים. אבל היא מתוקה ורגישה והיא תמיד תשמח לעזור ולתרום מעצמה. פשוט, בתנאים שלה :]
ועכשיו, הגיע הזמן להתניע את האוטו ולנסות קצת לישון.
אני אשכב לי על החול החם, אחרי שחייה. אני אקרא את הספר שקניתי לי לסיום התואר, אעשן את הסיגריה שלי ואשתה בירה. אני אצור מוזיקה, ארוויח כסף, אצור חסכונות ואשקיע בשוק ההון. אני איפרד לשלום מאכזבות המשפחה והחברות. יהיו לי 2-3 יזיזים מחונכים שיספקו אותי בתורות. אני אקים את הפאקינג עסק הזה ואפסיק לשמוע לבלבולי השכל של כל העולם ואשתו. סתמו כבר את הפה ותנו לי לישון. אני עייפה.
* להתמקד אך ורק בהתקדמות של החיים שלי למעלה ולא בשום כיוון אחר.
* להיות בחברת אנשים שרוצים להצליח כמוני. בלבד.
* לשאוף להיות עם אנשים בגילי פחות או יותר.
* להודיע לאיה כשאני הולכת לישון, שלא תעשה רעש.
* לסדר לי פינת עבודה במרפסת ולאוורר את החדר.
* לשים לי פינת קפה בחדר.
* לסדר את החדר ולשחרר את המטבח והסלון המבולגנים.
* להפסיק "לחנך אותה", ולעבוד על עצמי.
* בשאיפה בחודש יוני לעזוב לדירת שותפים שמתאימה לי. לחזור לעיר שלי.
* לעזור לאיתן עם השיווק ולעבוד שם בהדרכות.
* להפציץ עם העסק ולהתחיל להוציא סיורים.
* להרוויח טוב ולחסוך לתואר שני.
* להתחיל תואר שני באוקטובר.
המצב עם חתיכי:
* מתמודדת עם החוסר שזה מייצר אותי.
* משחררת ולא משקיעה אנרגיה ב"לחנך" גם אותו.
* בונה לעצמי חיים עצמאיים שלא "אזדקק" לאף גבר.
* אני חושבת שבגדול אם בשבוע הבא לא ניפגש, אז אצטרך לעשות את השיקולים שלי בנושא.
* חתיכי הוא חתיכי וחמוד מעצם היותו, אבל.. לסטורי חסרים הרבה דברים במערכת יחסים איתו. ומה היא תעשה? כלום. תשחרר. תמשיך הלאה. תהיה צלולה בדעתה ובחייה ותבחין בפרטים ובמה שביניהם.
מסקנות לקשר הבא בחיי:
* לפני סקס, חשוב לבדוק האם יש בסיס טוב לחיים משותפים יחד.
* לבדוק כוונות - האם הוא מחפש כמוני שותפה לחיים ופנוי לכך.
* לבדוק ערכים כלפי נשים, משפחה ועצמו.
* לבדוק האם נוכל להיפגש מספיק זמן? התקופה הראשונית לפני הסקס תוקדש ללבדוק את זה.
* הסקס הוא לא המטרה ולא הדרך, הוא אמצעי לחיבור אחרי שיש לי ביטחון בדברים הנ"ל.
* מראה לא משנה כמו אופי ובגרות.
קטע לשבת:
"הבודהיזם מלמדת שבצלילות הדעת אפשר לדעת את העולם נכוחה, בלא ציורי הפחד והתשוקה, ובלא עכירות התעתוע. צלילות הדעת מתבוננת בחולי, בזקנה ובמוות בלא לקבור אותם בבתי החולים, בבתי האבות ובבתי הקברות של תודעתנו.
האימון בצלילות הדעת הוא אימון של יום יום.
הנה אני לועס. הנה אני כותב. הנה אני קם, יושב, מטיל צואה, הנה אני בהיר, הנה אני מבולבל. הנה עצב. הנה שמחה. הנה עכביש רץ, ענף נע ברוח, הנה איש זקן מנגן בכינור. המטבעות בתיק הכינור. פניו של האיש. המחשבה שבי על בדידותו. הטלת המטבע. צליל נקישת המטבע בתיק הכינור.
צלילות הדעת מבחינה בפרטים ובמה שביניהם. אדם שראייתו צלולה עומד על שפת אגם או נהר, ורואה את טיפות הגשם הגדולות כשהן מכות על פני המים. לרגע הן טיפות גשם. ברגע הבא הן חלק מן האגם. ברגע הבא חלק מן האוויר, אחר כך מן הענן, אחר כך גשם, כלומר טיפות גשם.
צלילות הדעת תראה את טיפות המים במלוא נוכחות קיומן, ובו בזמן בחלופיות קיומן. היא תראה אותן מלאות אבל גם ריקות. הנה טיפה. והנה היא אדווה שעל פני המים. צלילות הדעת תתפעל, אולי מן הטיפות, אבל לא תאחז בהן. היא תניח להן, לא תעצור אותן בהימזגן במי האגם; הרי גם אם תרצה לא תוכל. היא לא תנסה לכבוש אותן, לאלץ אותן או להכפיפן לדעה, רעיון, או רצייה. היא תראה אותן כמות שהן. ברגעי חסד תראה טיפות בודדות בייחודיותן. הנה גדולה. הנה קטנה. הנה מקפצת. הנה טובלת. הנה מתרסקת. הנה נמזגת.
אני רואה טיפות מים. אבל מי ראה מעולם טיפת מים אחת יותר מאשר שבר שנייה? ואם נטעין את הטיפה במחשבות של פחד, או תשוקה, אושר, או סמליות ["העולם הוא כמו טל"], מה הטעם? מה יהיה גורלם של כל אלה?
כמו טיפות המים, כנראה. כלומר – קצף על פני המים. או כמו 'טיפות המים', כנראה. כלומר – אותיות על דף.
כשאני פנוי מרעיונות על טיפות המים אני יכול, אולי, לראות אותן כמות שהן. אפילו לא כ'טיפות מים'."
מאת יעקב רז (הקדמה לספרו של יובל אידו טל "בודהיזם: מבוא קצר" בהוצאת מפה ואוניברסיטת תל-אביב)
---
לא משנה מה יקרה, אני אדע להגיד לחתיכי להתראות במידת הצורך בלי שהדברים ייעשו מכוערים. אמנם אין דרך קלה לשבור לב, אבל זה לא שיברון לב. זאת גדילה.
אני אוהבת אותו כבנאדם ומעריכה אותו מאוד. גם את איה. אבל זה לא אומר שאני צריכה לנסות לחיות איתם ולהקדיש את כל האנרגיה שלי אליהם. דברים צריכים לבוא בקלות, אחרת המאמץ והקושי ישאבו את כל האנרגיה שלי.
ל-ש-ח-ר-ר.
עובדת בונוס: זוכרים את המורה למתמטיקה מכיתה י"א שהייתי מפנטזת עליו בכיתה? פגשתי אותו במקרה השבוע. הוא חיבק אותי. הוא נשאר מתוק.
השבוע עשיתי לגו מזה 15 שנה לדעתי. תחביב טוב שאפתח אותו :)
