לקראת סוף היום, הוא עלה לי במחשבות. פתאום הבנתי שזה קרה, עבר יום שלם בלי לחשוב עליו.
כן, החיים שלי מאוד מלאים. אפילו מעבר. אך לעיתים, אני ממלאת אותם בלי הפסק, בגלל משהו שרועש וגועש מתחת לפני השטח.
שמחתי בלב. על כך שכל היום לא חשבתי עליו. זוהי תחילתו של הסוף.
גם את ההוא הכחדתי לאט מהלב שלי. זה היה תהליך ארוך וקשה, אבל ההתפכחות שטפה אותי במים קרים וטובים.
אז, באותו קיץ קשה. המצאתי את עצמי מחדש. הלכתי לצלם והתפשטתי. לא פיזית (עדיין). חגגתי כל מה שהיה לי ועדיין ישנו. אותי. כמו שאני, על כל המשתמע מכך.
ועל אף שהיה לי קר יותר בלילות, לפחות לא הייתי לבד יותר. כי היה לי רק אותי ולא חסך או חסר.
כמו שאומר השיר, אני מנסה למצוא את הרצון לשכוח אותו. ואני מוצאת. סיבות כאלה, חשובות כמו לשמור על הבריאות הנפשית שלי, ומשפטים שמעולם לא חשבתי שאומר כמו "מה ששלך, שלך".
כי כזאת אני לפעמים, אני מגיעה, אני רואה ואני כובשת. קשה לי לשחרר ולתת לגבר לעשות את זה. אם בא לי אותו אני אעשה את זה, בלי לחשוב יותר מדי.
אבל, זה לא עובד ככה לאורך זמן. לפחות כבר לא בצורה שאני רוצה וצריכה.
ואולי אני סתם מזיינת את השכל, אבל זו צורת חשיבה חדשה שלא ניסיתי הרבה זמן.
אז התחלתי עם באקלי ו
וסיימתי עם encore. עדיף.
לילה טוב