אני יושבת במקום שבו אתה ואני ישבנו לפני יותר משנה. כשהסתכלנו על הגנים ואחד על השניה בעיניים.
אני הולכת כאן בין רחובות האבן המסותתת ויש אורות ניאון בצבעים בכל מקום. חג המולד. ואני חושבת, אולי גם משהו בי נולד.
ואני מרגישה לבד.
ואז עולה ההרס העצמי ומציע, כשאלה, אולי להתפרק עם איזה גבר. שיגרום לי לשכוח מהכול ורק למצוץ את הזין העבה שלו ולחייך.
כי אני לא רגילה ללבד ולא אוהבת אותו, ואני בורחת ממנו באופן תמידי.
ומישהו שהכיר אותי פעם סיכם את זה בצורה מעניינת, "על אף שאת מוקפת בחברים ומשפחה, את עצמך מרגישה בודדה".
אז אולי, עכשיו, עם המעבר לדירה החדשה, או כמו שאמא שלי ניסחה את זה יפה "את משחקת בלהיות עצמאית", נולד משהו אחר. שבור, לא שלם, מכוער- הפחד מלהיות לבד.
אני מסתכלת על הגנים. איך שהם זורחים בלילה אור צהוב של שמש. הסימטריה והיופי מהפנטים אותי, לא משנה כמה פעמים אסתכל על הנוף הזה. כי גם לרגע נושן, יש רגע של הולדת. אז אולי זה זמן טוב, לאחל לעצמי מזל טוב.
לא נרדמת תל אביב, ובא לה מישהו מעליה מתחתיה או בין לבין.
אבל הפסקתי לאסוף גברים פצועים באמצע הלילה, אז נסתפק במוזיקה, בינתיים.
לילה טוב