היה לי היום יום כל כך קשה רגשית.
פתחתי את הבוקר בלחץ, ממהרת להספיק הכול, לפני שאצא ללימודים.
משם, בשיעור הראשון, קיבלתי הודעה מעמיתה בעבודה. הודעה שגורמת לי לרצות לתת לה סטירה ועוד לא שתיתי את הקפה של הבוקר. שתתעורר קצת מהטיפשות שלה.
בשיעור השני היה די בסדר.
בשלישי, מישהי חטפה התקף כלשהו. עד כה לא ברור לי אם זה היה מחרדה או אלרגיה. היא כמעט התעלפה ואני היחידה שתפקדתי. השכבתי אותה והרמתי את הרגליים. העיניים שלה התגלגלו לאחור. היא כמעט לא דיברה. לא תקשרה. רציתי לעזור לה ולא ידעתי איך.
חוסר האונים שחוויתי, מכיוון שלא ידעתי מה היא עוברת גרם לי ללחץ אדיר. בסופו של דבר היא התאוששה, ואפילו לא התעלפה, אבל אני כבר לא יכולתי לחזור ללמוד.
הברזתי מקורס אחר והייתי חייבת להירגע. בדרך עשיתי יוגה, מתיחות ופגשתי כמה אנשים מיוחדים. אני באמת מוקירה תודה על מקום הלימודים שלי. עכשיו, כשיצאנו מהזום, אני זוכה לחוות את החוויה הסטודנטיאלית השלמה.
אני עצובה. אבל ממשיכה בחיי. נעה לי במרחב, אבל עם משקולות שצמודות לי לעיניים. הן לא נותנות לי מנוח. לפעמים העיניים שלי נעצמות חלשות, כמעט לגמרי. אני לא מצליחה לישון בשעה מוקדמת, למרות שאני עייפה מאוד.
אתמול הייתי אצל המטפל שלי (שיאצו). הטיפול במגע מאוד נעים לי, על אף שזה גבר וקשה לי להרגיש בנוח עם זה.
במהלך הטיפול, כשהוא נגע בהרבה נקודות כואבות בגוף שלי, כמעט ובכיתי. המחשבות נודדות אל מקומות עצובים ונוגים.
בסוף הטיפול, הוא בירך אותי לשלום וללילה טוב, ואמרתי לו "באתי היום עצובה". הוא כל כך הופתע, ואני חשבתי לעצמי, כמה טוב אני יודעת להסתיר דברים. בסוף אמר לי, "טוב להיות עצובים. העצב משחרר, יש בו השלמה". וזה נכון.
אני כל כך לא אוהבת להיות עצובה. לא נותנת לעצמי להרגיש את זה. אולי, אם אכיל ואקבל את המצב כפי שהוא כעת, ארגיש פחות מועקה.
כן, זה בסדר להגדיר לעצמי שזו תקופה פחות מרגשת, פחות קיצונית. אני אוהבת את המאניה וקשת הרגשות שלי. משום מה, עצב נתפס בעיניי כחולשה. משהו שאני מנסה להימנע. אך, רוצה לקבל אותו. לפחות קצת.
אני פועלת ומקדמת ולא מפסיקה לנוע. אבל צריכה מנוחה כמו אוויר לנשימה. לא ישנה הרבה. אני לא באיזון. מסתגלת לחזרה ללימודים, חושבת על כיוון חדש בעבודה. המשפחה שלי לא כל כך בתמונה ואני מרגישה מאוד לבד. כי זה נכון, אני באמת לבד עכשיו.
זו תקופה והיא תחלוף. לחץ. צריכה כמו אונייה לפני טביעה, לשחרר מעליי קצת משא עודף. לזרוק למצולות משקולות ועוגנים כבדים שאני נושאת עמי.
אני לא קופצת למיטות של זרים ולא מזמינה אותם אליי. אין לי בריחה כמעט מהמציאות הזו. אני מתמודדת עם הכול בכוחות עצמי ומרגישה את זה לגמרי.
היום תרגלתי משהו שלמדתי פעם. מסתכלים על הנקודה הקרובה ביותר שאפשר לראות, ואז הולכים עם העיניים בנתיב ישר עד שמגיעים לנקודה הרחוקה ביותר. התרגיל הזה גרם לי להבחין ביופי של הטבע סביבי. משהו קרה שם. משהו טוב.
אני רוצה לבקש מעצמי חמלה והכלה. מנוחה וסבלנות. שהכול יבוא על מקומו והשמחה תחזור לעיניי.
לילה טוב.