נכנסת למשרדים.
הולכת בהחלטיות שכל כך מאפיינת אותי.
נוטפת מאמוציות של כעס, עלבון, אכזבה, פגיעה אישית. שום דבר לא נראה כלפי חוץ. הולכת בשקט, חדורת מטרה.
אני נכנסת למשרד שלו ומתיישבת מולו. הוא איש משפחה צעיר, כבן 30-40.
אני שואלת הרבה שאלות לברר מה הוא חשב לעצמו. אני מנסה להבין איך הוא לקח את ההחלטה הזו.
אבל אני גם אומרת לו חד משמעית, שאם הזכויות שלי ייפגעו ולא אקבל את מה שמגיע לי, אני לא אוותר על זה.
אין לי אופציה כזו.
בהתחלה, בגלל הגיל שלי, חשבתי להגיע בליווי של אחד ההורים. זה לא התאפשר. הלכתי בכל זאת. גם ככה כל מה שהם לימדו אותי הפך אותי למי שאני. לבד, עצמאית.
הוא מדבר מאוד בשקט. אולי הוא יודע שאני מקליטה אותו. משאיר את המסכה על הפנים, תרתי משמע.
אחר כך, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מתעצבן לרגע. מאבד שליטה ומרים את הקול. חובבן. אבל אולי זו הפעם הראשונה, שראיתי צד אחר שלו.
הוא משתמש במילים כמו "החוויה שלי", ו"רוח הדברים". אני אומרת לו באופן שלא משתמע לשני פנים, שאלו מילים מאוד יפות. אבל אם ההחלטה שהוא לקח, תגרום לפגיעה בזכויות שלי, אני לא אוותר. מזל שבימינו יש לאזרחית פשוטה עוד כמה אופציות לפעולה כנגד הצלליות במגדל השן.
הקלטתי הכול. מאז האזנתי להקלטה פעמיים.
מהניתוח הפשוט שלי, לפעמים לוקח לי זמן להגיד את המילים שאני רוצה לומר. אולי אני נשמעת מעט צעירה, מפוחדת וחלשה, אבל כל מילה שלי היא אמתית, היא מחושבת והיא נכונה.
אני בשליטה שם. למרות שכואב לי בגוף מהדבר הזה. זו האמת שלי. והיא תנצח.
אני מסיימת את השיחה איתו בטוב, כראוי לי. אומרת שאני בן אדם טוב. אני באה בשלום ומשתדלת ללכת בשלום. מקווה שהכול ייפתר על הצד הטוב ביותר, ואם לא, הוא ייפתר איך שהוא.
ולמה אני מוסיפה את השיר הזה?
אולי ביום אחד מן הימים יהיו לי ילדים, או כאלה שאכפת לי מהם באופן כללי. אם יש דבר אחד שאוכל לתת להם, הוא לעולם לא להפסיד את הקול שלהם. במיוחד בפעמים שמחליטים בשבילם מה יהיה גורלם. במיוחד כשהקול נחנק וקשה לדבר.
אסור לוותר על הדברים החשובים באמת.