נסענו בג'יפ אחרי עוד יום ארוך. זה היה היום האחרון של הטיול להרים. הסתכלתי אל ההרים הנישאים, נעלמים מאחור, והלב שלי נחמץ. הדמעות כבר צרבו אותי מבפנים וביקשו לפרוץ. נאלמתי. הבטתי אל השמשה ולא יכולתי להסתכל אליך. כי כשאני מרגישה יותר מדי, אני מתרחקת. כך אני.
נסענו בכבישי ארץ זרה, שהרגישה לי כל כך קרובה.
שאלת אותי, למה אני עצובה. ולא יכולתי לענות לך. ידעתי שאבכה אם תצא עוד מילה מפי. אז מלמלתי משהו באנגלית. אחרי כמה דקות, עניתי לך, שתמיד כשטיול נגמר אני עצובה. ואמרת דבר כה פשוט ויפה: "למה? יש לך הרי את מחר".
היה בך משהו אחר וחדש. דיברנו על צבא ומדינות, על טבע ועצים, על תרבויות. שאלתי אותך איך אתה אומר בשפה שלך את שם העץ הזה ואתה היית תמוה, "את רוצה לדעת שם של עץ?".
במשך כל הטיול לא הצלחתי להירדם בנסיעות, על אף שהייתי מאוד עייפה. רק בנסיעה האחרונה שלנו לקחתי את מעיל הרוח שישמש לי כרית. הנחתי ראשי על השמשה ונרדמתי.
התעוררתי כשכבר הגענו אל העיר הגדולה. סמוקה בלחיים ומטושטשת, התעוררתי. ידעתי שלא אראה אותך יותר. לכן לא הישרתי מבט. רק מדי פעם במהלך היום ספגתי את צבע עיניך החומות. רציתי לדבר איתך יותר, אבל נעצרתי.
יש הרבה עצב בעולם שלי.
עצב שאיני מבינה את המקור שלו.
אני לעיתים רואה צבעים שאנשים לא מכירים.
עוצמות חזקות כל כך של רגשות.
אני כל כך נעצבת מלחשוב על סוף. יהיה אשר יהיה. נעצבת לחזור לשגרת חיי.
אני יודעת שטיול לא יכול להימשך לעד - אך זה לא מונע ממני את העצב והכאב על האובדן של החוויה. יש הרבה עצב בעולם שלי. איני יכולה לבטא אותו בצורה מספקת.
אמרת לי להילחם ולא לבחור בדרכים הקלות.
ליצור את האושר האישי שלי. הלוואי ויכולתי יותר.
אני מתגעגעת לארצך היפה. אני מתגעגעת לאוטו הנוסע למרחקים. לאנשים המחייכים. לתחושת הזרות שכה רציתי.
אני מתגעגעת להיות רואה ואינה נראית. נעלמת. איש אינו מכיר אותי או את שפתי. להיות חופשייה.
והתחושה הזו, היא תשוב מוקדם משחשבתי, נכון?
לילה טוב