סעמק, לא קמתי ללימודים.
Bad story.
מנסה לתמלל קצת את מה שעובר עליי בימים האחרונים. משבר שכזה. שבוע אחרון בעבודה. התפטרתי עוד לפני שמצאתי מקום חדש. זה עד כמה לא היה לי טוב שם. לא הסכמתי להישאר במציאות כזו, בעבודה שמזלזלת באינטלגנציה שלי, על אף התנאים והיציבות.
עולות מחשבות רציניות על שינוי תחום הלימודים, וזה מוביל אותי לערער במוסד הלימודים שבחרתי ובכיוון שהלכתי אליו. הכול כל כך קשה ומפחיד, כי יש אינספור כיוונים ואני מפחדת לטעות. רוצה לבחור את הבחירה המדויקת. אולי זו משימה בלתי אפשרית? ואולי בסופו של דבר, כל הדרכים יובילו לאותו המקום?
זה הגיל הזה, זו התקופה הזו. הכול פתוח, שום דבר לא ידוע באמת. אני מנסה לעבור שם, ביער האפל והמפחיד הזה. מכל כיוון קוראים לי קולות, "בואי לכאן. אליי". אני מתקרבת, מתבלבלת, מתרחקת, וחוזרת חלילה.
זו המטאפורה שמצאתי לעצמי השבוע למצב הבלבול התהומי הזה. הייתי בספרייה, זה היה יום לפני המבחן הראשון. צפו לי כל המחשבות והפחדים לגבי שינויים בחיים. התקשרתי לחברה, ועד שהיא לא הזכירה את המושג 'התקף חרדה", לא קלטתי שזה מה שיש לי. תמיד קשה לי לזהות את זה, כי זה מרגיש כל כך אמיתי. כל כך מפחיד. גם אין לי את הכלים לטפל בזה באותו הרגע.
אז התחלתי לעשות שיחות ואני הולכת לבדוק כיוונים אחרים. הבעיה היא שאני מסוג האנשים שמתעניינים בהמון תחומים, ולא רואה עצמי עוסקת בתחום אחד בחיי, או לאורך זמן ממושך מדי. רוצה שינויים ודינמיות וריבוי-תחומים. אז במצב כזה, קשה מאוד בגיל צעיר לדמיין מה ארצה לעשות או להיות.
ניסיתי לחשוב על דרך אחרת. אולי להתמקד בחשיבה על מה מעניין אותי או במה אני טובה. אחר כך לחפש תוכניות לימודים ולהתחיל לקבל רעיונות. נראה.
לעשות שינוי זה תמיד מפחיד. אבל לרוב, אם התסכול חוזר על עצמו, אני משתדלת לא להישאר במציאות פחות טובה ממה שאני יכולה לייצר לעצמי.
השאלה מה אני יכולה לייצר לעצמי והאם הוא יתאים לי?
שיהיה שישי מקסים.